"הזמן עושה את שלו, אבל כל נפילת חייל פותחת הכל מחדש"

בכל יום שבת שיחק ארז לבנון שח סימולטני מול כל המעוזים בתעלה, תחרות השחמט השנתית בראשון לציון נקראת היום על שמו. הזמן עושה את שלו, אומרים ההורים, אבל הוא כל הזמן איתנו.

סגן ארז לבנון ז"ל נהרג לפני 28 שנים בתעלת סואץ, אחד החללים הראשונים של מלחמת יום כיפור. לפני שבוע נפלה אמו, שמחה, ברחוב ושברה את היד. אחרי הרבה זמן שלא דיברה אתו, היא הרגישה צורך לספר לארז על כך. "הכאב משתנה מפני שהחיים משתנים. ברגע שיש לי נכדים ואני מחבקת את הנכד, אז בטח שזה אחרת. הזמן עושה את שלו, אין חוכמות. אבל כל נפילת חייל, אפילו היום, פותחת את הכל מחדש. אני לא עומדת בזה. הנה הודיעו לעוד מישהו שהוא צריך לעבור את מה שאנחנו עברנו".

"כשארז נפל, המכה היתה נורא גדולה", אומר בני. "ביום כיפור הוא היה בבית בחופשת שחרור, בערב יום שישי באו ולקחו אותו, ובשבת הוא נהרג. אבל בתום השלושים, ואני זוכר את זה כמו היום, קראנו לשני הילדים ואמרנו להם חבר'ה, מהיום בבית שלנו אין אבל. אתם תביאו את החברים שלכם ואתם תנגנו מוסיקה ואתם תעשו מה שאתם רוצים. מה שיקרה איתנו זה דבר אחר. בשבילכם האבל נגמר, ארז איננו והוא לא יחזור. וככה היה".

אחרי 28 שנים, יש בסלון תמונה שלו בשחור לבן. בחדר השינה יש פינת הנצחה קטנה. "הוא ישנו, אי אפשר למחוק אותו, אבל לא סוגדים לו". בני עולה לקבר פעם בשבועיים. שמחה מקפידה להגיע כל יום שישי להחליף פרחים. כבר 28 שנים, בכל יום זיכרון מגיעים כל החברים ששרדו את מלחמת יום כיפור לבקר את ההורים. "אני לא משלה את עצמי שהם באים אלינו", אורמ בני "אבל אני שמח שהם מצאו את המסגרת להיפגש בה".

מה שאמרו לילדים, לא בהכרח תפס לגביהם. שמחה ובני היו אז חברי קיבוץ פלמחים. החברים של ארז השתחררו וחזרו לקיבוץ. שמחה הסתגרה בבית למשך שלוש שנים. "כל זמן שהם היו בצבא – עוד מילא. אבל כשהם חזרו למשק, הפסקתי לבוא לחדר אוכל, לא יכולתי".

השיקום, כמו שקוראים לזה במשרד הביטחון, החל לאחר ששינו לחלוטין את חייהם. אחרי שלוש שנים הם נסעו לבקר חברים בקיבוץ אחר. החברים בילו בהופעה, שמחה הצטרפה בטבעיות. בסוף הערב הם הבינו שרק אם יעברו למקום חדש יוכלו להשתקם. בגיל 40 פלוס הם עזבו את הקיבוץ, והתחילו הכל מאפס.

שמחה: "בעיר אף אחד לא ידע עלי, אף אחד לא ריחם עלי, אף אחד לא שאל אותי כלום על ארז. הבן השני שלנו אמר לי 'אמא אני לא יכול יותר שירחמו עלי'. רק היום התחילו בארץ לחשוב על האחים, שהם סובלים יותר אולי מההורים עצמם ". בני: "זה נורא מצער להגיד את זה אבל אני לפעמים חושב שארז, בנופלו, שיפר לנו את החיים. זה טוב שהתחלנו מאפס, לא יכולנו להתעסק בכל מיני הנצחות שמנצחות. הבן שלנו ביקש לקרוא לבן שלו ארז, אז יש ארז הגדול וארז הקטן, אבל זה לא מדבר אלי, זה ארז אחר".