המפתח העדתי של הריאליטי

"לכל אחד מגיע 15 דקות תהילה", פסק אנדי וורהול המנוח, אבל סקירה חטופה של שלל תוכניות המציאות הפורחות כמו פטריות אחרי השרב, מגלה כי יש תהילה ויש תהילה. מסתבר שאפילו אם נדמה שכל אחד יכול לזכות במעט זמן מסך - ואם ישפיל את עצמו מספיק גם יזכה אחר כך להנחות בערוץ הילדים או לכתוב ביקורת טלוויזיה ברייטינג - עדיין ישנם חוקים מסויימים שאותם איש אינו מעז להפר בליהוק המשתתפים.

לכל תוכנית טייפ-קאסט משלה, וטיפוסים שמתקבלים בשמחה לתוכנית אחת, לא היו עוברים את הסינון הראשוני של השנייה. כך למשל, חנה גור והסאגה הדנטאלית תיזכר לעד כגיבורת הטלנובלה "כוכב נולד". רבות דשו ודנו בניתוח שעברה גור כדי שתוכל לעבור מסך ולהשתתף בתחרות הנכספת, סיפורה שימש כמסחטת אס. אמ.אסים עד לסוף המר (והסיפור עוד לא נגמר). אבל גם אחרי כל המאמצים וההשקעה הכספית הרבה, לא יעלה על דעתו של אף מנהל תוכניות לשבץ את גור בתוכנית שידוכים, למשל, מול איזה רווק צפוני נחשק.

בכלל, תוכניות הצחוק והזמר הן המקומות בהם יכולים לבוא נידחי החברה לכל ביטוי, ולקבל תגמול על שוליותם (את ההצלחה של נינט - הנערה הביישנית מקרית גת - תרגמו לטלנובלה, שעשויה על פי כל חוקי הז'אנר, ומבוססת, בהבדלים דקים, על סיפורה האישי). ולכן יכללו תוכניות "כוכב נולד" אתיופים ורוסים לרוב, ובעונה הראשונה של פרוייקט Y אפילו ערבי מחמד. ב"אקדמיה לצחוק", המצב לא היה שונה בהרבה. את הפרס הגדול קטף די בקלות צחי איראני, שקנה את הקהל בבדיחות שכונה ורפרטואר עשיר של תנועות ידיים וולגריות. אחריו צעדה בגאון הדר לוי, הרווקה הזקנה בת ה-26 מבית שאן, שלא הפסיקה לדבר על היום בו תוכל להשתמש בנדוניה שלה. לעומתם, אבי נוסבאום ושלישית דופה, שניסו לזכות באס.אם.אסים בפריים טיים של יום שישי, בעזרת עקיצות מתוחכמות על מצב החברה הישראלית, נזרקו הביתה עם כורסת היד. כלומר, הומור עממי – כן, סאטירה פוליטית – לא להמונים. תוכניות נוספות בהם אפשר להתוודע למשתתפים אקזוטיים הן תוכניות הבישול למיניהן, שם, בחסותם של אהרוני וגברי, אפשר להתוודע אל הסבתות המטאפוריות של איראני או פיראס, שילמדו אתכם להכין עלי גפן ממולאים. הרי ידוע שלמטבחים מזרחיים ניחוחות יותר אקזוטיים ובתוכניות בישול מותר לגלות פתיחות – אם הופכים אותו לפולקלור.

המצב מחמיר ככל שמתרחקים מהתחום הבידור ומתקרבים לתוכניות המציאות והשידוכים. השבלוניות שאפיינה את 15 הגברברים של שרון, בקיץ שעבר, זעקה עד לב השמים. על ליבה של הרווקה התחרו 15 בחורים שנראה שההבדל היחיד ביניהם הוא השם. לא היה ניסיון לאתגר את החייכנית המתלבטת במחזר שחורג מהסטריאוטיפ של המעמד הבינוני. ילדים מגודלים שחיים אצל ההורים זה בסדר, אבל רוסים, אתיופים, בוגרי שכונות מצוקה או חלילה איזה פריק שלא הולך בתלם, לא תאמו את "דרישותיה" . בסופו של דבר, ההתבלטות בין גדי, הסטודנט לכלכלה ליואב, הסטודנט למשפטים, דמתה להתלבטות משמימה בין לחמניית באגט לבאגט שלם.

בחירת הזוגות לתוכנית "סוף הדרך", שנערכה בשיתוף עם צו פיוס, התיימרה לספק לצופה מפגש מאחד בין שני עולמות שונים של החברה החילונית. שומרי המסורת וחובשי הכיפה צוותו עם הומואים וכופרים מקועקעים חובבי טראנס . ההיי לייט של התוכנית הוא הצורך של המתחרים להתמודד עם קרעי החברה לצד משימות מסובכות כמו אכילת חרקים וצניחה חופשית. הדמויות המאכלסות את הסדרה אמנם חורגות במעט מהשבלוניות הקבועה, אך הן רחוקות מלייצג את הפלחים השונים של החברה הישראלית השסועה. כפי שהתברר עד כה, ההבדל בין עולמם של הדתיים לזה של החילוניים אינו כה גדול. עצוב להגיד, אבל החברה הישראלית צריכה להתמודד עם פערים הרבה יותר משמעותיים: מה עם הקרע הנצחי בין העולים החדשים לילידי הארץ? המתח הבלתי נמנע בין ערבים למתנחלים? בין שמאלנים אנרכיסטים לנערי גבעות לוחמניים?

הזוגות שרצים לדירה הם לכאורה שונים ומגוונים, לצד הברנז'אים המרחפים מתחרים זוג עורכי הדין המחושבים והלחוצים; הזוג שלא יודע להיכשל מול הזוג שיינצח בעזרת הסקס המדהים. מפיקי הסדרה גילו סוג של פתיחות שצרפו את הזוג שבסיבוב שני וגם פער הגילאים שבין מדריכי הטיול לא גרם לאף אחד להניד עפעף. מצד שני, כנראה שהקיץ הזה מתחתנים רק אקדמאים או בעלי מקצועות חופשיים. בסופו של דבר לאיוש המירוץ נבחרו רק אנשים שבכל מקרה ישתכנו להם במעוז כלשהו של בורגנות אשכנזית. ועד השכונה ישמח לגלות שמפיקי התוכנית לא חשבו לחמוד להם לצון ולצרף גם זוג ערבים ישראלים, רחמנא ליצלן, או אולי אפילו איזה זוג עובדים זרים שהתאזרחו. והס מלהזכיר זוגות חד מיניים. בזמן שברחבי העולם מתירים לזוגות גאים וגאות להינשא (אפילו בכנסיה), בישראל עוד לא מאמינים שהם מסמלים יציבות ובטח שלא מגיעה להם דירה. לאביעד קיסוס יתנו מקסימום לשדך זוגות סטרייטים שירוצו לדירה, לא לרוץ לדירה בעצמו.

לסיכום, כל עוד הם מבשלים, שרים או מנסים להצחיק, לא איכפת לנו מי ומאיפה הם הגיעו. אבל כשאנחנו מחפשים למי לתת דירה או את מי לשדך לרווקה המסמיקה, נראה שאחד בפה ואחד בלב או למעשה, אחד בריאלטי ואחד במציאות.