"אנחנו חיים עכשיו בשביל להנציח אותו"

"לפני שנה יום הזיכרון היה עבורנו תיאורטי, היום זה מעשי. מי שלא נפגע בכל האבל הזה לא יכול לדעת מה זה האבל האמיתי", אומר שמואל שיטובי ששכל השנה את בנו שרון ז"ל, בקרב ברצועת עזה.

התקופה הזו, לפני שנה, היתה הימים האחרונים של שהיית צה"ל בלבנון. שרון, סמל ראשון במסייעת 13 של גולני, שירת במוצב ריחן, מהמסוכנים ביותר. בצילומי הנסיגה נראים הוא וחבריו צוהלים על הנגמ"ש האחרון שיצא מלבנון. חצי שנה מאוחר יותר הוא נהרג בקרב סמוך לכפר דרום, במהלך אינתיפאדת אל-אקצה. חודשיים אחרי מותו הופיע שרון, צוהל ומחייך, בתשדירי התעמולה של אהוד ברק. עד שמישהו התעשת.

"כאבא בוודאי שמחתי שהוא יצא מלבנון, אבל לי לא היה ספק שלבנון זה לא המקום הכי גרוע שיש", אומר שמואל. הוא קרא לשרון על שמו של ראש הממשלה, אריאל. לאחיו של שרון קרא אריק. "עד שזה לא קורה מדחיקים את זה. אי אפשר לחשוב לעולם, לעולם, על דבר כזה. תיאורטית אתה הולך ומזדהה עם המשפחות של החללים ונותן להם כבוד. כל חייל שנהרג שורט לך את הלב. כשזה הבן שלך זה חורך אותו, קורע אותך לגזרים".

גם בתוך חמשת החודשים הראשונים, שמואל מסמן שלבים של אבל. "עד תום השלושים, אנשים מקיפים אותך. אתה בהלם, עוד לא קולט במאה אחוז שזהו זה. אחרי חודש אתה מתחיל לקלוט אבל אתה עוד חושב שאולי הוא יגיע, ואז כשמגיעים כל הפריטים האישיים שלו אתה יודע שזהו. אבל אתה עוד משלה את עצמך שאולי הוא בחו"ל ויחזור. בכל יום שישי היינו מחכים שהוא יופיע בדלת. אנחנו יודעים שלא, אבל אנחנו מחכים. גם הילדים כבר בחיים שלהם, וככה צריך להיות, אבל להורים זה הכי קשה. הילדים יתחתנו ויהיו להם ילדים משלהם וחיים משלהם, לנו כהורים לא יהיה עוד דבר שיוכל לשמח. נכד הוא לא תחליף לבן".

פעם בשבוע, שעה לפני כניסת השבת, הוא הולך לקבר של שרון. "יום שבת הוא הכי קשה. בשבת בבוקר הוציאו אותי מבית הכנסת כדי להגיד לי ששרון נפצע אנושות. בשבילי כל שבת הסיוט חוזר".

על קיר אחד בבית המשפחה תלויות תמונות של שרון מכל מיני תקופות. "התמונות האלה עוד ילכו ויכסו את הקיר, יש צייר שהתנדב לצייר תמונה של שרון בשני מטר על שני מטר. מוזיאון? בוודאי, בשבילנו הוא הגיבור, בשביל זה אנחנו חיים עכשיו, בשביל להנציח אותו", אומר שמואל. "אולי יקראו גן שעשועים ורחוב על שמו ברמלה. עשינו מחזיקי מפתחות וחולצות עם הדיוקן שלו. שרון איתנו. ההנצחה דורשת ממני עשיה כל הזמן. לפעמים אני אומר לעצמי 'שמואל, בשביל מי אתה עושה את זה? רק בשבילך' וזה נכון, אבל אני גם יודע שאם הוא היה מסתכל עלי מלמעלה זה מה שהוא היה רוצה שנעשה".

מצד אחד, אומר שמואל, יום הזיכרון מקל, כי אתה רואה הרבה משפחות במצב שלך, אתה לא לבד. מצד שני הוא הופך את השכול לרשמי. "עברו רק כמה חודשים ואני לא יודע כמה עוד אני אוכל למשוך קדימה, אם זה רק חמישה חודשים, אז מה יהיה בעתיד".