יש מוצא מההסתבכות בעיראק. חלק 4

באותם חלקים מעיראק שנכבשו על ידי מורדים במהלך ההתקוממות של מרץ 1991, היתה בזיזה דומה של מוסדות ציבור. ב-2003, ארה"ב לא יכולה היתה למנוע את כל הבזיזה, אולם היה ביכולתה למנוע את רובה. במיוחד לאבטח את החשובים במשרדי הממשלה העיראקיים, בתי החולים, המעבדות ואתרי המודיעין. היא יכלה לשמור על המוזיאון העיראקי הלאומי ועל עוד כמה מהחשובים שבאתרים התרבותיים וההיסטוריים של עיראק.

במרץ 2003 הכין תומאס ווריק מצוות העבודה "עתיד עיראק" במשרד החוץ האמריקאי רשימה של מקומות בבגדד שיש לאבטחם. המוזיאון הלאומי בעיראק דורג שני באותה רשימה. בראש הרשימה ניצבו המסמכים של המשטר הקודם – אותם מסמכים שמצאתי מפוזרים ברחבי משרד החוץ ואתרים אחרים. מה שקרה עם הרשימה הזו הוא בגדר מסתורין. מקורותיי במשרד החוץ מדווחים לי שהרשימה נשלחה לדאגלס פיית', תת שר ההגנה לענייני מודיעין, ומעולם לא יצאה שוב ממשרדו. תומכיו של פיית' עומדים על כך שהכשל היה של לובשי המדים בצבא ארה"ב. בכל מקרה, היעדר הפיקוח מצד הדרג המדיני ניכר בעליל.

במהלך המלחמה בקוסובו, נמתחה ביקורת על ממשל קלינטון בשל התעקשותו שכל מטרה מוצעת להפצצה תעבור ביקורת נשיאותית. נדמה שהנשיא בוש, הידוע לשמצה בהיעדר הסקרנות שלו, מעולם לא שאל אפילו את השאלה הבסיסית מכל: "מה יקרה אחרי שאכן נגיע לבגדד?"
אי היכולת להשיב על השאלה הזו מלכתחילה הכניס את מאמצי ארה"ב לפיגור כזה שארה"ב טרם התאוששה ממנו וייתכן שלעולם לא תעשה זאת.

ממשל בוש החליט שעיראק תנוהל על ידי מושל אזרחי אמריקאי – בתחילה סומן לתפקיד הגנרל במיל' ג'יי גארנר – ויועצים אמריקאיים שישמשו כשרים בפועל לכל משרד ממשלתי בעיראק. כל זה התבסס על ההנחה שהמלחמה תכרות את ראשי המשטר של סדאם חוסיין, וכי ביום למחרת כל השאר יופיעו לעבודה.

כצפוי, זה לא קרה. ב-1991, נעלם כל שריד לסמכות באזורים שנפלו בידי המורדים. אבל אפילו לו היו הדברים מתנהלים כפי שקיווה ממשל בוש, הוא עדיין לא היה ערוך לנהל את עיראק. עם תחילת המלחמה, עדיין עסק ממשל בוש בגיוס הפקידים האמריקאים שאמורים היו לשמש כשרי עיראק בפועל. לאנשים שגויסו בדרך זו לא היה הזמן הדרוש להתכונן למשימתם, בין אם ללמוד על עיראק או להשתלט על הכישורים הדרושים לניהול המשרד שהוקצה להם. לדוגמא, הפקיד האמריקאי שעליו הוטל לנהל את בתי הכלא החליט לעבוד עם עלי אל-ג'בורי, מפקד כלא אבו גרייב בימי סדאם, בלי להיות מודע ככל הנראה למורשת הזוועה של הכלא הזה, בו מתו עשרות אלפים בימי סדאם. ייתכן שהמנהלים האמריקאים של עיראק לא הבינו את הסמליות שבהחלטתם להמשיך להשתמש באבו גרייב כבכלא, אבל העיראקים הבחינו היטב.

בסוף 2002 ותחילת 2003, השתתפתי בפגישות עם פקידי ממשל בכירים בנוגע לכירכוכ, העיר הרב-עדתית הנמצאת ממש ממערב לגבול האוטונומיה הכורדית. כשכירכוכ, אותה תובעים הכורדים לעצמם, היתה בשליטת סדאם חוסיין, אירעו בה פשעים איומים. הייתי בכירכוכ בשנות ה-80, וחששתי שהכורדים שגורשו באכזריות בשנות ה-80 וה-90 יחזרו לחסל חשבונות עם הערבים ששוכנו בבתיהם.

בשבוע בו החלה המלחמה, שאלתי את הפקיד האמריקאי שהיה אחראי על כירכוכ איך הוא מתכוון להתמודד עם בעיה זו. "נסמוך על המשטרה המקומית", הוא הסביר. שאלתי אם המשטרה המקומית מורכבת מכורדים או ערבים. הוא לא ידע לומר. אני עדיין נדהם מכך שתוכניותיה של ארה"ב להתמודדות עם סכסוכים אתניים בעיר הבעייתית ביותר מבחינה זו בכל עיראק נחו על התנהגותו של כוח משטרה שעליו הם לא ידעו את המידע הבסיסי ביותר.

השוטרים בכירכוכ היו למעשה ערבים, וסייעו בזמנו בטיהור האתני של תושבי העיר הכורדים. הם לא היו שם כשהכורדים נכנסו לעיר ב-10 באפריל 2003. ערבים רבים אחרים נמלטו גם הם, אם כי עובדה זו זכתה ברובו של דבר להתעלמות בעיתונות הבינלאומית.

האסטרטגיה הפוליטית של ארה"ב בעיראק היתה בלתי מגובשת באותה מידה. הגנרל גארנר הכריז במהירות שיעביר את השלטון לממשלה עיראקית זמנית. תוך שלושה שבועות הוא הוחלף בשגריר לשעבר פול ברמר ובמבנה שלם חדש – רשות הקואליציה הזמנית. בכירים אמריקאיים נתנו לשומעיהם להבין שהשתתפות העיראקים בממשל תוגבל לכדי מועצה מייעצת, ושארה"ב מצפה להישאר בעיראק לתקופה של עד שלוש שנים. ארה"ב תחבר חוקה דמוקרטית עבור עיראק ולאחר מכן תעביר את השלטון לידי ממשלה נבחרת. כעבור מספר שבועות, שינה ברמר את הכיוון והכריז שהוא חולק בשלטון עם מועצה עיראקית מייצגת. בנובמבר, כשהרייטינג של בוש צנח בסקרים, ברמר זומן בחזרה לוושינגטון כדי לדון באסטרטגיה חדשה. הוחלט שארה"ב תעביר את השלטון ב-30 ביוני 2004, לידי ממשלה עיראקית ריבונית שתיבחר בשיטה מסובכת של "אסיפות בחירה" בכל אחד ממחוזותיה של עיראק. בינואר כבר נזרקה התוכנית הזו לפח (היא תוארה ברבים כ"בחירות על ידי אנשים שייבחרו על ידי אנשים שייבחרו על ידי ברמר").

האסטרטגיה האחרונה – המבוססת על החוקה הזמנית ועל העברת ריבונות ב-30 ביוני לגוף שהרכבו טרם ונדע – היא החמישית על פי חישוביי, וגם היא מתחילה לקרוס נוכח התנגדות שיעית ואלימות גוברת.

האסטרטגיות של בוש בעיראק מתפוררות מסיבות רבות. קודם כל, הן מומצאות בהתאם להתפתחויות, ללא תכנון מראש, היכרות עמוקה עם הארץ או ניסיון במצבים בני השוואה. שנית, הממשל מסרב להתחייב בצורה ממושכת לאסטרטגיה כלשהי. אבל שלישית, וחשוב מכל, האסטרטגיות כולן מבוססות על מושג של "עיראק" שאינה קיימת.