כשתפסו את הגנב העברי הראשון ביישוב היהודי בארץ ישראל, המליץ המשורר חיים נחמן ביאליק להגיד "שהחיינו", שכן גם זה סימן להפיכתנו לעם נורמלי. יש להניח שגם הוא היה רואה היסחפות מסוימת במכת ניסיונות החיסול הפוקדת את מקומותינו, אבל ככה זה התחיל.
פעם עוד התווכחו בארץ אם יש או אין פשע מאורגן. היום, כשילדים של בעלי קזינו נבחרים לכנסת ועבריינים מנהלים סניפים של מפלגת השלטון, רק טיפשים ונוכלים באמת מפקפקים בקיומו. דבר נוסף שהשתנה לאחרונה הוא שמלחמות הפושעים החלו להישפך לרחוב. מילא כשזה עוד היה קורה רחוק מאיתנו, אפשר היה למשוך בכתפיים. אבל כשעוברים ושבים תמימים מתחילים להגיע לחדרי המתים בגלל השטויות האלה, הגיע הזמן לשים לזה סוף.
הבוקר התבשרנו שהמשטרה הניחה ידה על חשודים בהשתייכות למאפיה של השרון (כנראה שזה קצת פחות פסטורלי ממה שזה נשמע). לפני כשבוע רעשה הארץ בגלל חשד של משטרת ישראל לפיו "משפחת הפשע" של האחים אברג'יל סייעה לרוצחו של דרק רוט ז"ל להימלט מהארץ.
המונח "משפחת הפשע" מעביר רטט של ריגוש חוטא. דון קורליאונה, טוני סופראנו, סקסי ביותר. בהמשך הידיעה על משפחת אברג'יל הוזכר איזה פושע (שלא מגיע לו אזכור בשמו), המתואר כ"חייל בכיר" באותה משפחת פשע מרגשת. וואו, בכיר זה כבר בכלל מעלה את האדרנלין לרמות מטורפות.
אבל כרגיל, המציאות בארצנו אפורה בהרבה מהמקבילות הזוהרות בחו"ל. אז לפני שגם בארץ יחליטו הרוצחים, השודדים, סוחרי העבדים ורוכלי ההרואין שהם איזה סוג של אצולה, הבאנו לכם כמה השוואות בין החיקוי למקור.
מפא"י בשיכול אותיות
אצלם כשרוצים להודיע לאויב שחיסלנו להם את אחד מכוחותיהם, שולחים להם את אפוד המגן שלו כרוך סביב דג מת, לרמז שהנ"ל הלך לישון עם הדגים. אצלנו יש מנהג דומה, רק שבמיטב המסורת של "תרבחו ותסעדו", עושים את זה עם חתיכה של חריימה. במשפחת הפשע של זאב רוזנשטיין עושים את אותו הדבר, רק עם גפילטע פיש, וזו עוד סיבה למה כולם מנסים לחסל אותו, בינתיים ללא הצלחה.
אצלם, היום שבו הבוס הגדול לא יכול לסרב לבקשות הוא היום שבו בתו מתחתנת. אצלנו זה קורה כשהבת שלו נבחרת לכנסת.
שם, מתגאים ראשי משפחות הפשע במלתחות של אלפי דולרים, ומתלבשים אצל המעצבים הטובים ביותר. אצלנו דבקים בכירי העבריינים באופנת השיפוצניק החורני, וההשקעה היחידה שלהם בהופעתם מתבטאת בגורמטים, כי אולי לא כל הנוצץ זהב הוא, אבל הזהב בהחלט נוצץ, וזה הרי מה שחשוב.
שם, כשרוצים להפחיד מישהו עד מוות, כורתים את הראש של סוסו האהוב ושמים לו במיטה. אצלנו מספיק לשים למישהו במיטה את התמונה של ראש הממשלה, המחייך מאוזן לאוזן ומחזיק כבש מעל ראשו. יוצר את אותו אפקט.
שם, המאפיונרים כל-כך מתוחכמים עד שיש להם בעיות נפשיות ופסיכולוגיות צמודות. אצלנו, בבואם לשוח עם נשים, רוב כרישי הפשע טרם עברו את שלב ה"פירסט טיים אין דה ים, מותק?".
שם מסווים ראשי משפחות הפשע את עיסוקיהם האמיתיים בתעשיות לגיטימיות (אם גם מסריחות קמעא) כמו פינוי אשפה, או ליתר דיוק "ניהול פסולת". אצלנו, המיטב שהצליחו העבריינים לנכס לעצמם זה את התעשייה החוקית למחצה של גביית חובות. יש שיגידו כי הסיבה לכך היא לא אוזלת ידם של העבריינים, אלא העובדה שהקדימה אותם מאפיה ותיקה יותר שהשתלטה על כל התעשיות הרווחיות וחילקה אותן למקורבים. בשל שיבוש לשוני מבטאים את שמה של המאפיה ההיא "מפא"י".
שם, כשרוצים להשתמש בשם אחר למאפיה, קוראים לה "לה קוזה נוסטרה", או "הדבר שלנו". אצלנו אומרים "החווה של אבא".
שם יש די והותר סלבריטאים של ממש כדי שהמאפיונרים לא יידחפו כל שבוע לציפורה. אצלנו, כשהאלטרנטיבה היא שרון איילון, כבר מעדיפים לכתוב על רוזנשטיין, או לפחות על הבת שלו.
שם, אחד הדברים ה"מגניבים" במאפיה זה שלכל פושע יש כינוי משעשע. אצלנו הכינויים שמורים דווקא לשוטרים החוקר הוותיק אפרים ארליך הוא "קרמשניט", מפקד ימ"ר ת"א מנחם פרנק הוא "הנחש" ועוד. מצד שני, לפעמים קשה להבחין בין שני הגופים, ככה שזה בסדר.
אבל מכיוון שאנחנו מחקים כל דבר שבא מארה"ב, כולל המנהג המגונה של הערצת פושעים, השאלה היחידה היא מתי תגיע גם לישראל אופנת סרטי המאפיה והסדרות הטלוויזיוניות, העוסקות בחיי משפחה שקוראים לה, נניח, סתם לצורך הדוגמא, אברג'יל או רוזנשטיין.