איך הגענו למצב הזה?
הגעתי לבגדד ב-13 באפריל 2003, כחלק מקבוצת כתבים של איי.בי.סי, היה לי ברור שהעניינים כבר משתבשים בצורה הרת-אסון. כשארה"ב נכנסה לבגדד בתשעה באפריל אשתקד, היא מצאה עיר שברובה לא ניזוקה בזכות מערכה צבאית מתוכננת היטב. אולם בחודשיים שלאחר הכיבוש האמריקאי, בזיזה בלתי נשלטת השמידה למעשה כל מוסד ציבורי חשוב בעיר, עם יוצא מן הכלל אחד וראוי לציון: משרד הנפט. האבידות כוללות את:
- הספרייה הלאומית, שנבזזה ונשרפה. ספרייה זו, המקבילה לספריית הקונגרס האמריקאית, הכילה כל ספר שהוצא לאור בעיראק, עותק מכל עיתון שיצא במאה האחרונה, וכן כתבי יד נדירים. הרס הספרייה פירושו השמדת תיעוד היסטורי רציף מימי הטורקים.
- המוזיאון הלאומי של עיראק, שנבזז גם הוא. למעלה מעשרת אלפים פריטים נגנבו או נהרסו. הפנטגון ניסה שוב ושוב, במתכוון, למזער את הנזק על ידי השמטת הפריטים שנגנבו מן המחסנים, וכן פריטים שנהרסו אך לא נגנבו.
- בתי חולים ומוסדות בריאות אחרים, מהם נגנבו ציוד, תרופות ואפילו מיטות.
- האוניברסיטאות של בגדד ומוסול, שנוקו ממחשבים, ציוד משרדי וספרים. מחקר אקדמי של עשרות שנים עלה בעשן או התפזר לכל רוח.
- התיאטרון הלאומי, שהועלה באש על ידי בוזזים שלושה שבועות תמימים לאחר כניסת כוחות ארה"ב לבגדד.
מפתיעה עוד יותר היתה העובדה שארה"ב לא עשתה כל מאמץ לאבטח את האתרים הקשורים לתוכנית הנשק להשמדה המונית של עיראק, או בניינים בהם היה על פי ההערכה מודיעין חשוב. כתוצאה, ייתכן כי ארה"ב איבדה מידע יקר ערך הנוגע למאמצי עיראק לרכוש נשק להשמדה המונית, וכן מידע על ההתנגדות הפארא-צבאית המתוכננת, פעילויות מודיעין וקשרים אפשריים לאל-קאעדה.
ב-16 באפריל תקפו בוזזים את המרכז העיראקי לבקרת מחלות, וגנבו נגיפים חיים של איידס וקדחת שחורה. ארגוני האו"ם אונמובי"ק ואונסקו"ם חשדו זה מכבר במתרחש בבניין, וביצעו בו ביקורות חוזרות. הבזיזה מסבכת את המאמץ להבין ולאמוד את המחקר העיראקי בנוגע ללוחמה ביולוגית. סגן בחיל הנחתים צפה בבזיזה מן הבניין הסמוך. הוא אמר לי: "אני מקווה שאני לא אחראי למלחמת גוג ומגוג, אבל אף אחד לא אמר לי מה יש בבניין ההוא".
על אף שכוחות ארה"ב נכנסו לתחומי המתחם הגרעיני טוויתה, הם לא אבטחו את המחסן שהכיל אוראניום מועשר וחומרים רדיואקטיביים אחרים. הבוזזים לקחו חומרים שיכולים לשמש להרכבת נשק קרינה, אם כי יש לציין שרוב החומר, אך לא כולו, נמצא בסופו של דבר. החומרים הגרעיניים שנגנבו שכנו באתר ידוע, וכבר נחתמו קודם לכן על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם.
עשרה ימים אחרי שארה"ב כבשה את בגדד, עברתי על יד משרד החוץ העיראקי, שלא אובטח כלל, מיחידת הקירור שעל הגג עד לארכיב שבמרתף. האנשים היחידים בבניין מלבדי ואנשי צוותי היו בוזזים, שהיו עסוקים בפריצת כספות והוצאת ריהוט. הבוזזים לא היו חמושים, והם סייעו לי לחפש מסמכים. תיקי משרד החוץ יכלו לשפוך אור על פעילויות המודיעין של עיראק בחו"ל, על ניסיונות להשיג נשק להשמדה המונית, ועל כל קשר שאולי היה להם עם אל-קאעדה. אולם ייתכן שלעולם לא נדע על כל אלה, שכן בוזזים שרפו ופיזרו את התיקים במהלך עשרת הימים או יותר בהם הופקר הבניין הזה ללא שמירה.
הבזיזה גרמה לדה-מוראליזציה בקרב המעמד המשכיל בעיראק, אותם אנשים שארה"ב זקוקה לסיועם בשיקום המדינה. פרופסורים, טכנוקרטים ופקידי ממשל, רופאים ואקדמאים לכולם היו קשרים למוסדות שנבזזו. חלקם ראו את עבודת חייהם עולה באש, פשוטו כמשמעו. הבזיזה גם החמירה בעיות אחרות: המחסור בחשמל ובמי שתייה, היעדר תקשורת טלפונים, והיעדר המשטרה וכוחות הביטחון האחרים מן הרחובות.
חשוב מכל, הבזיזה ערערה את האמון והכבוד של הציבור העיראקי כלפי רשויות הכיבוש האמריקאיות.
על הכותב
פיטר וו. גאלבריית' שימש כשגריר הראשון של ארה"ב בקרואטיה ושירת במסגרת האו"ם במזרח טימור. כחבר בסגל ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי הוא גילה ותיעד את מבצע "אנפאל" של עיראק נגד הכורדים, בסוף שנות ה-80. כיום הוא משמש כעמית דיפלומטי בכיר במרכז לבקרת נשק ומניעת הפצה, וכשותף בחברה המתמחה במשפט בינלאומי ובמשא ומתן.
המאמר פורסם לראשונה ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" (כל הזכויות שמורות), והוא תורגם במיוחד עבור פרסום זה בוואלה! חדשות.