גרסת כיסוי

אדם הוא אסופה של מחשבות, רצונות, תכונות ונטיות לב, הפורצים החוצה בלבושים שונים: דרך הדיבור, המעשים, ההתנהלות הבין אישית עם הסביבה וגם דרך המראה החיצוני.

הלבוש הוא תעודת הזהות האישית שלי. תעודת זהות משוללת מילים.

והאמת שאני די משועשעת ואוהבת לעקוב אחר הדרך בה הלבוש פועל על אנשים. מעין סוג של יח"צנות סמויה.

הלבוש משקף בעיני מצב רוח והלך פנימי, מבטא את צורת הנפש ומכתיב גם שדר והתנהגות מסוימים, עליהם אני יכולה להחליט באותו בוקר.

גם היהדות, כפי שאני מבינה אותה, מעודדת להגשמה ולביטוי אישי, לעצמיות ולנאמנות לטבע הפנימי שלנו. "כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם אינן שוות", הטיבו חז"ל לומר. נבראנו שונים, לכל אחד מאתנו יש את הקול שלו, הייחוד שלו, והבשורה האישית שלו, שרק הוא יכול לבשרה בעולם.
ובעצם זו המטרה הכללית להביא את הייחוד הזה לידי מימוש וביטוי. שכל אחד ישיר את שירו.
כי אם לא זה, אז כאילו ולא היינו. אם לא תפקדתי בתור "עליזה"- באופן הכי שלם - אז לא קיימתי את יעודי.

אני חייבת לומר, שמעולם לא הרגשתי חנוקה, כלואה או מוגבלת מתכתיבי ההלכה היהודית ביחס ללבוש.
איכשהו, באופן טבעי, נוח לי עם חולצות ארוכות שרוולים והמראה היותר מכוסה.
אני מאמינה שמשהו במנגנון הטבעי שלנו דורש הגנה וכיסוי. חשוב לזכור שהכיסוי הוא לא המטרה, היהדות לא מחפשת דרכים להוציא אותך מכוערת, אלא להיפך, הדרישה לכיסוי נובעת בשל חשיבותו ויופיו של הגוף ולא בשל שפלותו. דווקא משום שכולנו נבראנו "בצלם", מעין יצירה אלוקית שכזו, רצוי שנשמור עליה.

קיים בעיני פרדוכס קל בין השדר החיצוני, מה שנקרא הלבוש ובין הטבע הפנימי – הנפש. ככל שהלבוש גלוי יותר, דווקא אז הנפש נעדרת ביטוי. דווקא הגבולות שמציבה המסורת היהודית בעניין הלבוש מאפשרים לעדינות הנפש להאיר החוצה.

השאיפה הסופית היא שנהייה שמחים. השמחה היא תוצר של שלמות פנימית המוקרנת החוצה. ואם זוכים באמת, להגיע למדרגה הזו, אז אין זיופים, חריקות וחוסר התאמה.

תוכי וחו?צי הם אחד. ופי ומעשיי נעשים שווים.

מי ייתן. שנזכה