השבוע ה-13 בקמפיין לנשיאות הסתיים בשני אירועים עתירי רגש: מותו של אחד הנשיאים האהובים של העשורים האחרונים, רונלד רייגן, ויום השנה ה-60 לפלישה לנורמנדי. אבל לפני זה היו עוד אירועים משמעותיים, כולל התפטרות בלתי צפויה של פקיד בכיר ביותר.
השבוע התחיל עם התבטאותו של קרי, במסגרת נאומי החוץ-וביטחון שלו, לפיה המלחמה בעיראק הפחיתה את ביטחונה של ארה"ב. הרפובליקנים כמובן גינו זאת, אבל היות שקרי מסרב להיכנע ללחץ הקיצוניים במחנהו ולהתחייב לתאריך יציאה מעיראק, הוא חייב להם לפחות את הגזרים הרטוריים הללו, שלא עולים לו הרבה, ומשקפים את דעת הרוב המכריע במפלגה.
ביום שני התפרסמו כתבות בכל העיתונים המרכזיים על ההתקוטטות סביב מינוי נשיא לממשלת המעבר העיראקית. האמריקאים (וגם נציג האו"ם, לחדאר ברהימי) רצו את עדנאן פצ'אצ'י, לשעבר שר החוץ העיראקי ואדם בעל נטיות מערביות. חברי המועצה השלטת, שקלטו שארה"ב לא במצב דיפלומטי לכפות את רצונה, ושכבר כפו ראש ממשלה נגד רצונם של הכובשים, בחרו את ראזי אל-יוואר, מנהיג שבטי הלובש גלביות וכאפיה דרך קבע. הקואליציה והאו"ם נאלצו לבלוע את הצפרדע, והממשלה החדשה הוצגה בטקס נאה.
יוואר הדגיש מיד שעל מנת לזכות בלגיטימיות מן העם העיראקי, על הממשלה החדשה להיות ריבונית באמת, ופירושו של דבר הזכות להורות לכוחות הקואליציה לעזוב. שר החוץ הושיאר אל-זבארי יצא מיד לניו יורק, כדי ללחוץ על האו"ם לאמץ החלטה בנוגע לעיראק שתכיר בריבונות הממשלה החדשה. הצלחתו חלקית בלבד. בלחצן של חברות מועצת הביטחון צרפת ורוסיה, וכן של גרמניה, ארה"ב ובריטניה משנות פעמיים תוך שבוע את נוסח הצעת ההחלטה שלהן, ומסכימות שלממשלה החדשה תהיה הזכות לדרוש מכוחותיהם לעזוב. בתמורה, מבהיר ראש הממשלה איאד עלאווי שאין לו שום כוונה כזו, וכי הוא מכיר בנחיצות הכוחות. עוד מהמורה היא מידת הסמכות שתהיה לאמריקאים ליזום מבצעים בהשתתות הכוחות העיראקיים המחודשים. הפשרה כרגע עומדת על "התייעצות" בטרם יציאה לפעולה. מצד שני, אין לממשלה החדשה סמכות להעביר חוקים חדשים או לבטל קיימים.
נושא נוסף שלא ברור בנוגע לעיראק החדשה הוא תקפות החוקה הזמנית שהועברה ברוב רושם לפני חודשיים בלבד. בחוקה ההיא מוקנית לכורדים זכות וטו. המנהיג השיעי עלי אל-סיסטאני לא אהב את זה, וכרגע בכל שלוש ההצעות של ארה"ב ובריטניה לנוסח החלטה באו"ם, הדבר לא מוזכר. מנהיגי הכורדים שלחו לבוש איגרת השבוע, בה נאמר שאם תבוטל החוקה הזמנית, הם לא ישתתפו בממשל המרכזי של עיראק. במלים אחרות יפרשו ויקימו מדינה עצמאית. צעד כזה יגרום להתלקחות כללית בעיראק.
מיהו החבר השיכור של שלבי?
ביום שלישי בחרו תושבי דרום דקוטה בסטפאני הסרת' למלא מושב שהתפנה בבית הנבחרים. מעבר לעובדה שהסרת' היא הראשונה הנבחרת לקונגרס מן המדינה, ראו רבים בבחירתה מסר לנשיא בוש. הבחירה מחזקת את תקוות הדמוקרטית להשיב לעצמם את הרוב לפחות באחד משני בתי הקונגרס בבחירות הקרובות.
ביום שלישי פרסם הלוס אנג'לס טיימס כי שיקום עיראק מתנהל בקצב מביך, והביא כראיה את העובדה שרחובות בגדד עדיין זרועים באשפה. כמו כן פרסם העיתון כי מבצע השיקום סובל מן העובדה שלבנקים בעיראק פשוט אין כסף להלוות. בלי אשראי זמין במשק, אין פעילות ערה והשקעה בתשתיות.
ביום רביעי נמשכה סאגת אחמד שלבי. הניו יורק טיימס פרסם שכעת חושדים בארה"ב ששלבי גילה לאיראנים כי האמריקאים פיצחו את צפני התקשורת החשאיים שלהם. על פי הטענה, שלבי שמע על כך מבכיר אמריקאי בקואליציה, ששפך את הסוד בהיותו בגילופין. כעת עורכת האף.בי.איי חקירה כדי לגלות את זהות הבכיר השתיין.
עוד ביום רביעי, הוחזר נושא נפיץ ביותר לקדמת הבמה כשבית המשפט העליון של ארה"ב החליט שהאיסור שהטיל הנשיא בוש, על שיטת הפלה נדירה ובעייתית הנקראת "הרחבה וחילוץ" או "לידה חלקית" נוגד את החוקה. הנימוק היה שהנשיא לא אפשר יוצאים מן הכלל במקרים של סכנה לחיי האם. נושא ההפלות הוא אחד החמים בפוליטיקה האמריקאית מזה שנים, התמקדות בו עשויה להחזיר לבוש חלק מהשמרנים הקיצונים, שאפילו קיצוצי המס המפליגים שלו ודתיותו המופגנת לא מספקים אותם.
ועדיין, ביום רביעי הסוער, הנשיא בוש התייעץ עם עו"ד פרטי, לקראת אפשרות שיזומן להעיד בפני חבר המושבעים המורחב החוקר את הדלפת זהותה של סוכנת הסי.איי.איי ואלרי פליים על פי החשד שמה הודלף כדי לנקום בבעלה, ג'וזף ווילסון, שהביך את הממשל סביב הטענות השקריות בנוגע לנשק להשמדה ההמונית של סדאם.
טנט מקדים תרופה למכה?
ביום חמישי פורסם כי הצבא האמריקאי מתחיל להכריח חיילים להישאר בשרות. על חיילים שיחידותיהם מיועדות להעברה לעיראק נאסר להשתחרר, גם אם חוזה השירות שלהם נגמר. גם חיילים שהשתחררו לאחרונה מוחזרים לשירות בעל כורחם. כמו כן, יחידות מתחילות לאבד ימי אימונים לטובת פעילות שטח בעיראק תופעה המוכרת לכל חייל קרבי בארץ.
אבל הפצצה האמיתית ביום חמישי נחתה כשראש הסי.איי.איי, ג'ורג' טנט, הודיע על התפטרותו. וושינגטון ההמומה געשה משמועות. חלקן אמרו שבוש דחק בטנט להתפטר מפני שהוא זקוק למישהו להאשים בכשלי המודיעין של 9/11 ועיראק, ואחרים אמרו שדווקא טנט התפטר כדי להקדים תרופה למכה. עדיין לא ברור אם, ועד כמה, תפגע ההתפטרות הבלתי שגרתית ביותר הזו במאמצי הבחירה מחדש של הנשיא.
ביום חמישי ושישי תהפרסמו מספר כתבות ונתונים מעניינים: הכלכלה האמריקאית הוסיפה 248 אלף משרות חדשות במאי קצב שדי בו, אם יישמר עד נובמבר, לסגור את גירעון המשרות של ממשל בוש. עם זאת, שיעור האבטלה לא השתנה, ומוסיף לעמוד על 5.6%. ניתוחים של תשדירי הבחירות של שני המועמדים מלמדות ששניהם לא מקפידים במיוחד על נאמנות לאמת בוש מעוות את הרקורד של קרי ומגזים בשבחי הרקורד שלו, וקרי עושה דברים דומים. עם זאת, ניתוח העלה ששלושה מארבעה תשדירים של בוש הם "שליליים" כלומר תוקפים את היריב לעומת רבע בלבד מתשדירי קרי.
בוש מתעטף בהילת רייגן
עוד התפרסם כי ממשל בוש ניסה לגייס "1,600 כנסיות מפנסילווניה" לעזור במאמץ הבחירה מחדש. (שדרות פנסילווניה #1600 זו כתובתו של הבית הלבן). הכנסיות הנדונות לא ראו את הדבר כמשעשע ודחו את העירוב המודגש של פוליטיקה ודת. נכון שכנסיות שחורות, לדוגמא, מרבות לתמוך בהפגנתיות במועמדים דמוקרטיים ןלהזמינם לנאומים מתוקשרים, אבל הן עושות זאת מיוזמתן, ולא כתוצאה ממבצע שיווק של מקורבי הנשיא.
דבר אחרון שהתפרסם לפני הפצצה שסגרה את השבוע הוא שמספר לא מבוטל של תורמים שמרנים, שגייסו סכומי כסף נכבדים עבור הקמפיין של בוש ב-2000, אינם מתכוונים לעשות זאת שוב. הסיבה: הבזבוז משולח הרסן של ממשל בוש, שמאד מרגיז שמרנים קלאסיים, הדוגלים באחריות כספית.
בשבת אחר הצהריים, שעון ארה"ב, הודיעה ננסי רייגן שבעלה, הנשיא לשעבר רונלד, הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלת האלצהיימר. רייגן היה הנשיא האהוד ביותר בארה"ב מאז קנדי לפחות, ומותו הכניס את ארה"ב לסחרחורת של נוסטלגיה, שבכוחה לסייע לבוש. רייגן הוא האיש ששיקם את המפלגה הרפובליקנית לאחר ביזיון ווטרגייט והדכדוך של מלחמת וייטנאם, ורבים מאד מן המנהיגים הנוכחיים של המפלגה הרפובליקנית חבים את תחילת הקריירה הפוליטית שלהם ל"מהפכת רייגן" (שמאפייניה העיקריים היו בזבוז גרעוני ועמדה תקיפה בנושאי חוץ). לזכותו של רייגן נזקף הניצחון במלחמה הקרה, וקשה להתעלם מחלקו בהישג זה. גם הבזבוז הגירעוני של רייגן מקבל צידוק, אם יוצאים מנקודת הנחה שמטרתו היחידה היתה לרושש את ברית המועצות במרוץ חימוש.
ג'ון קרי חלק לרייגן כבוד, תיאר אותו כ"אופטימיסט גדול", אמר ש"אמונתו באמריקה היתה מידבקת" והוסיף ש"גם כשהוא שבר לדמוקרטים את הלב, הוא עשה את זה בחיוך וברוח של דיון הוגן". הוכחה להשפעה החזקה של מות רייגן על הציבור האמריקאי ניתן למצוא בעובדה שקרי החליט להשעות את הקמפיין שלו עד שרייגן ייקבר, בסוף שבוע זה.
אפקט רייגן התעצם בגלל סמיכות התאריכים ליום השנה ה-60 ל"די-דיי", יום הנחיתה בנורמנדי שהחלה את סוף מלחמת העולם השנייה. בוש השווה את ההקרבה האמריקאית של אז לשחרור עיראק, וכולם נזכרו ברייגן שהתארח בטקס יום ה-40 לאותו אירוע, ונשא עוד אחד מאותם נאומים משובחים שבוש לא ממש מסוגל להם.
סקרים
יש לנו מהפך קל, כנראה בהשפעת הילת "יורשו של רייגן" שבוש מתאמץ לסגל לעצמו. יש רק שני סקרים חדשים השבוע, אבל אחד מהם נותן לבוש יתרון שני אחוזים בקרב משולש, והשני נותן לקרי אחוז בלבד. פירוש הדבר הוא שבשקלול מוביל בוש בחצי אחוז (44%-43.5%) יתרון זניח, אבל עדיף על הפיגור של החודש האחרון. ניידר, אגב, יושב עם חמישה אחוזים עגולים. הישג כזה בזמן אמת ייתן לו מימון פדרלי בבחירות הבאות, דבר שיהפוך אותו לראשונה לגורם ממשי.
בקרב ראש בראש קרי עדיין מוביל, גם כן בחצי אחוז (45.8%-45.3%). בשיעור התמיכה בתפקוד מצמצם בוש את הפיגור, ועל פי שני הסקרים האחרונים, 47.5% תומכים בתפקודו, לעומת 48.5% שמתנגדים.
במדינות המפתח אין הרבה שינויים. באיווה, בה זכה בוש באחוז אחד בלבד ב-2002, מחזק קרי את יתרונו לכדי 8%. במישיגן עומד יתרונו המשוקלל של קרי על 5%. אבל בוש החזיר לעצמו את היתרון במיזורי (1%) ובאוהיו זוכה בוש ביתרון בסקר שני רצוף, הפעם 2%. באורגון נותן הסקר החדש של ראסמוסן (הנוטה לחייך למחנה בוש) את היתרון לנשיא, בשיעור 1%. גם את פנסילווניה נותן הסקר הזה לבוש, באותו שיעור. סך הכל, שבוע חיובי לנשיא. השאלה היא כמה זמן יחזיק מעמד "אפקט רייגן".