השחרור האמריקאי וזה אכן היה שחרור שם קץ לכוח הזרוע. העיראקים חגגו את הפלת הרודנות, ובבגדד באפריל שעבר תחבו אזרחים מן השורה פרחים לתוך ידיי. אולם מאז:
* פעילות עוינת הביאה למותם של פי שניים אמריקאים מכפי שמתו במהלך הלחימה עצמה, ובמקביל אלפי עיראקים נהרגו גם הם.
* טרוריסטים הרגו את ראש משלחת האו"ם בעיראק, סרג'יו ויירה דה מלו; את הפוליטיקאי השיעי הבכיר ביותר בעיראק, האייתוללה באקר אל חאכים; ואת סגן ראש הממשלה הכורדית האזורית, סאמי עבדול רחמן, ומאות אחרים בנוסף. (וואלה! חדשות מוסיפה: מאז כתיבת המאמר נרצח גם נשיא המועצה העיראקית השלטת, עז א-דין סלים)
* ביזה גרמה לנזק המוערך במיליארדי דולרים, שאת רובו יצטרך לכסות משלם המסים האמריקאי.
* 150 מיליארד דולר כבר הוצאו על עיראק, סכום השווה לרבע מן התקציב הנזיל של ארה"ב, להוציא תקציב הביטחון. (לשם השוואה, מלחמת המפרץ הראשונה הניבה רווח קטן לאוצר האמריקאי, הודות להשתתפותן של אומות אחרות במאמץ).
* התנגדות לכיבוש בראשות ארה"ב התפרץ לכדי התקוממות באזורים השיעים במלאות שנה לשחרור, והתקוממות מתמשכת במשולש הסוני התדרדרה לכדי קרב נטוש בפאלוג'ה. רבים במועצה השלטת העיראקית, שבחסות ארה"ב, התנגדו ומתנגדים בתוקף לתגובה צבאית מצד ארה"ב. המוסדות החדשים שיצרה ארה"ב המשטרה העיראקית החדשה וחיל ההגנה הפרא-צבאי של עיראק סירבו להילחם, ובמקרים מסוימים אף חברו למורדים.
* אמינותה של ארה"ב ברחבי העולם עורערה בשל הכישלון במציאת נשק להשמדה המונית. הבחירות בספרד, מעמדו המתדרדר של טוני בלייר בסקרים והפסדו הצפוי של ראש ממשלת אוסטרליה ג'ון הווארד ממחישים כולם את הסיכון הפוליטי שבקשר קרוב מדי לארה"ב.
* היחסים עם צרפת וגרמניה ניזוקו קשות, בחלקו של דבר בשל אמירות בלתי מחויבות המציאות מפי בכירים בממשל האמריקאי.
* לארה"ב אין כרגע את המשאבים הצבאיים או הדיפלומטיים הנחוצים לטיפול באיומים רציניים בהרבה לביטחוננו הלאומי. הנשיא בוש זיהה נכונה את הסכנה שבצומת בין נשק להשמדה המונית ומדינות סוררות. הסכנה הגדולה ביותר טמונה במדינות סוררות הרוכשות ומפיצות טכנולוגיית נשק גרעיני. בתחילת 2003, עיראק לא היוותה סכנה שכזאת. כתוצאה מן המלחמה בעיראק אין לארה"ב את המשאבים או את התמיכה הבינלאומית הנחוצים להתמודד בצורה יעילה עם האיומים הגרעיניים הרציניים ביותר הנשקפים כעת מצפון קוריאה, איראן והמסוכנת מכולן, "בעלת בריתנו הראשית שמחוץ לנאט"ו", כפי שהוגדרה לאחרונה, פקיסטן.
כשנותרו פחות מ-40 יום להעברת הסמכות לעיראק הריבונית ב-30 ביוני, אין כל תוכנית ברורה וכל החלטה באשר לאופן בו תנוהל עיראק באחד ביולי 2004. בתחילת אפריל הרעיף ממשל בוש תשבחות נדיבות על עצמו בשל העברת חוקה זמנית לעיראק חוקה המכילה הגנות לזכויות אדם אותן הגדירה כחסרות תקדים במזרח התיכון. כעבור שבועות ספורים, בעודי כותב מלים אלה, החוקה הזמנית כבר החלה להתפורר.
כפי שנכון לגבי כל-כך הרבה מן הממשל האמריקאי בעיראק לאחר מהלחמה, הנזק כאן הוא בגדר פגיעה עצמית. בעודה אומרת לעיראקים שברצונה לדחות את יישובם של נושאים חוקתיים להכרעתו של גוף עיראקי נבחר, לא יכלה רשות הקואליציה שבהנהגת ארה"ב להימנע מן הניסיון ליישב נושאים חוקתיים עקרוניים בחוקה הזמנית. פרקליטי הממשל האמריקאי שכתבו את החוקה הזמנית, המכונה באופן רשמי "חוק המעבר המנהלי", לא עשו כל מאמץ להסוות את טביעות אצבעותיהם. כל הדיונים על החוק נעשו בחשאי, וסביר להניח שפחות ממאה עיראקים ראו עותק של החוקה בטרם פורסמה. אפשר היה להניח שחיבורו של חוק מרכזי בכל דמוקרטיה שלא לדבר על חוקה ללא דיון ציבורי פשוט לא יעלה על הדעת. לא פלא שכשאשר גילו העיראקים לראשונה את תוכן החוקה, רבים מהם התנגדו לסעיפים שלא היה להם מושג כי הם נשקלים בכלל.
מנהיגי השיעים בעיראק אומרים כי האסיפה הלאומית האמורה להיבחר בינואר 2005 לא צריכה להיות כבולה למסמך שחובר על ידי פרקליטי ממשל אמריקאיים, ונחתם על ידי עשרים וחמישה עיראקים שנבחרו על ידי המושל פול ברמר. במיוחד מתנגדים השיעים לסעיף המאפשר לכל שלושה מ-18 המחוזות של עיראק להטיל וטו על אישור החוקה הקבועה. דבר זה מאפשר למעשה לכורדים ולסונים, שכל אחד מהם מהווה כחמישית או שישית מאוכלוסיית עיראק, לחסום חוקה שלא תמצא חן בעיניהם. (זהו סעיף נבון. כפייתה של חוקה בלתי רצויה על הכורדים או הסונים תביא לפריצתו של מעגל אלימות חדש). עמדת השיעים גורמת לכורדים, החמושים היטב, לחשוש מפני ויתור על סמכויות לטובת ממשלה מרכזית שסביר להניח כי תישלט בידי השיעים.
כרגע יש לסונים מעט מאד מנהיגים שניתן לזהותם. אולם הכורדים מאורגנים היטב. יש להם פרלמנט נבחר ושתי ממשלות אזוריות, מערכת משפט משלהם וכוח צבאי המונה 100 אלף לוחמים, המכונה פשמרגה. הפשמרגה, שהיו בעלי הברית העיקריים של ארה"ב במלחמה, חמושים יותר, מאומנים יותר וממושמעים יותר מן הצבא העיראקי הזערורי שארה"ב מנסה כעת לבנות מחדש.
בתחילת 2005 סביר שנראה עימות בין ממשלה מרכזית נבחרת בשליטה שיעית, שתנסה לעקוף את החוקה הזמנית כדי לכפות את רצונה על עיראק כולה, לבין הממשלה הכורדית שתנסה לשמר את העצמאות דה-פקטו ממנה נהנית כורדיסטן מזה 13 שנים. דבר המסבך את המאבק הפוליטי הוא סכסוך טריטוריאלי מר על מחוז כירכוכ העשיר בנפט, בו מעורבים כורדים, סונים, שיעים, טורקמנים סונים וטורקמנים שיעים.
זוהי נוסחא למלחמת אזרחים
בחלק השלישי של מאמרו, שיפורסם היום, ימנה פיטר גאלבריית' את שורת הטעויות הבסיסיות והניתנות למניעה שפגעו אנושות באמון העיראקי בארה"ב.
על הכותב
פיטר וו. גאלבריית' שימש כשגריר הראשון של ארה"ב בקרואטיה ושירת במסגרת האו"ם במזרח טימור. כחבר בסגל ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי הוא גילה ותיעד את מבצע "אנפאל" של עיראק נגד הכורדים, בסוף שנות ה-80. כיום הוא משמש כעמית דיפלומטי בכיר במרכז לבקרת נשק ומניעת הפצה, וכשותף בחברה המתמחה במשפט בינלאומי ובמשא ומתן.
המאמר פורסם לראשונה ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" (כל הזכויות שמורות), והוא תורגם במיוחד עבור פרסום זה בוואלה! חדשות.