רקוויאם לנשיקה הראשונה

השמועות על אבדן השליטה, על ההיעלמות מהתודעה הציבורית ולבסוף על המחלה, שרק בשלב מאוחר כונתה בשמה המפורש – אלצהיימר - מלוות אותנו כבר כמה שנים, וכעת נפרדנו ממנו סופית. אפילו האומה האמריקאית, שרק שבוע לפני כן הנציחה את זכר חייליה בהפנינג מרהיב, הרכינה ראש והורידה דגלים לחצי התורן בהבעת צער אמיתית. בתום שנים של שקיעה בתהומות הנשייה קיבלנו את הידיעה תחילה באדישות, אחר כך בהפתעה ולבסוף בצביטה קטנה בלב.

חבר טוב אמר לי בשבת שמותו של רונלד רייגן מסמל סופית את מותן של שנות ה-80. עבורנו, דור האיקס הנושק לשלושים, רייגן היה הנדבך התרבותי הכי חשוב שהעשור הכמעט מיותר הזה הותיר בזיכרון. הוא נראה על כל פריים בטלוויזיה, בכל תמונה בעיתון יחד עם הרעייה ננסי הכל-יכולה, בוידאו-קליפים של פיל קולינס והוזכר במישרין או בעקיפין בהרבה מאוד סצינות בסרטים. אפילו ב"זהו זה" הקדישו לו תכנית. השחקן לשעבר שנבחר לנשיא פתח את הדלת לבחירות של דמויות סמי-קומיות כמו ג'סי ונטורה וארנולד שוורצנגר למושלי מדינות. עוד בימי העשייה הקולנועית של שנות החמישים והשישים יצאו וולט דיסני ורייגן נגד התמיכה המובהקת בדמוקרטים בהוליווד ועם בחירתו לנשיא הארבעים של ארה"ב השלים השחקן לשעבר את המהפך הפרטי שלו בעולם הבידור, מהפך שחלם עליו משך יותר משלושים שנה.

בעידן הפרה-אינטרנט וטרום-כבלים לא היו לנו הרבה תמונות מהעולם, ובמעטות שהגיעו יכולנו להתעדכן בשעה דחוסה של מהדורת החדשות. על ברז'נייב שמענו בעיקר במערכונים של הגשש, לא היה לנו מושג מה קורה מאחורי מסך הברזל הסובייטי והמזרח גרמני והיד הנוקשה של ת'אצר כלפי הפועלים בבריטניה היתה בעיקרה עניין פנימי ולא תפסה את תשומת לב הציבור הישראלי. את היד המנופפת לשלום של הנשיא האמריקאי ראינו מאה, מאתיים, אולי שלוש מאות פעמים בפוזה המוכרת של כניסה לרכב-השרד או לקראת נאום לאומה. בכפר הגלובאלי שגבולותיו עוד היו מצומצמים יחסית, רייגן הצטייר כאיש ששולט במצב, כזה שכל העולם החופשי משתחווה לו (אותה התדמית שאותה מנסה היום ג'ורג' בוש לשוק, ללא הצלחה). לא ידענו אז על הבעיות הפנימיות של האמריקאים, על האבטלה הצומחת ועל התפקיד שמילא רייגן בצמיחת המוג'אהידין, לימים אל קעידה, באפגניסטן. פשוט כי לא היה מי שיספר לנו, עד כדי כך היתה התמונה חד-מימדית.

בשנות התשעים הפך ריידן בבת אחת ללא רלוונטי. לאחר שתרם תרומה אדירה לסיום המלחמה הקרה ולפיוס עם גורבצ'וב נכנסה עיראק לכוויית, גאנז אנד רוזס השליטו סגנון חדש של מוסיקה ודור האם.טי.וי צמח במהירות. אחר כך הגיע גם האינטרנט, ועם מדיה שגדלה למימדים מפלצתיים הפך הנשיא לשעבר לאייטם בר-חלוף. בשש שנותיי בארה"ב שמעתי את שמו אולי פעמיים, בידיעות קצרצרות המדווחות שמצבו הוחמר ומעבר מהיר לחדשות אחרות. קצת מוזר שדווקא בעידן שבו ניתן לקבל מידע בהקלקה אחת על המקלדת לא מצאנו אותו מעולם בכותרות. עד ליום שבת האחרון נדמה היה שלא ממש אכפת, אבל רייגן הוא בכל זאת דמות שאנחנו הצעירים תמיד נוקיר ונזכור, אם לא בשל מדיניותו, לפחות בזכות זיכרון המקום שתפס בילדותנו.