הפרשנים מסתלבטים על ביבי-סילבן-לימור

קבלו תיקון: הרחש שליוה את סוף השבוע האחרון לא היה נקישת צעדיו המתרחקים של השר בני (אתה יצפאן?) אלון, אלא משק כנפי ההיסטוריה. "ישיבת הממשלה היום היא ישיבה היסטורית", כותב יוסי ורטר ("הארץ", "בשיא חולשתו הפוליטית"). "'תוכנית ההתנתקות המדורגת' תאושר, ואפילו אם הישובים לא יפונו עד סוף 2005 – כי שרון לא ירצה, או לא יוכל, או כי יהיו בחירות – הדבר יירשם בדברי ימי הממשלה, ולא יהיה ראש ממשלה שיוכל להתעלם מכך".

בן כספית ("מעריב", "מי היה מאמין") אפילו חגיגי יותר: "שרי ממשלת ישראל יפסעו היום, ברגל גסה, אל תוך קודש הקודשים, מרכז העצבים של ההוויה הישראלית. ממשלת ישראל תצביע היום על הבעיה הכואבת ביותר, הקורעת ביותר, הקשה ביותר: חלוקת הארץ בינינו לבין הפלסטינים... היום, אם לא יחול שינוי דרמטי של הרגע האחרון, תצביע ממשלה בראשות הליכוד, בראשותו של אריאל שרון, על יציאה מלאה, דרמטית, מרצועת עזה... אם ההתנתקות (המדורגת, או המשופרת, או החדשה) תאושר היום בממשלה ובהמשך גם בכנסת, מדובר במהלך היסטורי".

סימה קדמון, ("ידיעות אחרונות", "רגע האמת") מעדיפה את הפסיכולוגיה על ההיסטוריה. "אחרי שבועות של סחרור... עומד שרון בשעות אלה מול ההכרעה הדרמטית ביותר של ימי שלטונו. זה רגע האמת שלו. לא עם מפלגתו, העם שלו, האמריקנים והעולם כולו, אלא עם עצמו".

אם שרון הוא התלמיד הטוב שהפרשנים מצפים ממנו לממש סוף סוף את הפוטנציאל הגלום בו, השרים המתנגדים עפים מבית הספר על טיפשות, ונתניהו אולי יתבקש אפילו להביא את ההורים. "בנימין נתניהו, ראש ממשלה לשעבר, נכשל כישלון חרוץ כשהתנהג כפוליטיקאי קטן שאו-טו-טו מצליח לגרש את שרון. סילבן שלום נכנס לפאניקה מהאפשרות שיתבקש לפנות את כסאו מהבניינים המפוארים של משרד החוץ, ולימור לבנת, יריבה מרה של השניים בעבר, חברה אליהם מחשש שתאבד את בכירותה בקרב חברי מרכז הליכוד... מה שיישאר מהם הוא בעיקר טעם רע. יומיים שלמים הם בילו במלון קרלטון בתל אביב רק כדי להוריד את ה' הידיעה מתוכנית ההתנתקות ולהוסיף לה את המילה 'מתוקנת'", נוזף בהם שמעון שיפר ("ידיעות אחרונות", "בטעם רע").

"נתניהו התעקש, ועכשיו הוא, נתניהו, יצטרך להתפשר על הרבה פחות ממה שהיה יכול לקבל אז. בשביל מה היה צריך להזיע בבתי מלון, להוביל ציר של מתנגדים, לשאת ולתת עם לבני על פשרות, זה חלום חייו של ראש הממשלה העתידי?" שואלת קדמון ומסכמת: "את מה שנתניהו לא למד בדרך-המלך, הוא ליקט אחרי שבוע בצידי הדרכים". ורטר ממשיך לתאר את הפסיון של ביבי: "הוא הבין כי לא יוכל להסביר , ציבורית, כיצד הוא, שר אוצר שהכביד בשנה החולפת את ידו על העניים, הנכים והקשישים בארץ, נותן ידו להזרמת כספים לבניה בהתנחלויות מבודדות, נטולות קונצנזוס, שהוא עצמו תמך לפני שבוע בפינוין". וכספית מוסיף: "חבל שמעיבים על שרון כל כך הרבה פוליטיקאים עם כל כך הרבה אינטרסים זרים, שראייתם קצרה וכהונתם עוד יותר. נראה את בנימין נתניהו, ראש ממשלה בפוטנציה, מתייצב בוושינגטון כמי שבלם את ישראל מלצאת מעזה. נראה את סילבן שלום מסביר את כל זה... נראה את מפלגת העבודה ממשיכה להתלבט על הגדר ולא מתגייסת".

מפלגת העבודה, היא היא, מתברר, הסאבטקסט של המשבר האחרון. קדמון מסבירה זאת בבהירות: "כי על מה כל המו"מ: השרים רוצים שיתאפשר להם להצביע על נוסח שלא יסתור בצורה בוטה את החלטת המתפקדים, אבל בעיקר יאפשר להשאיר את המפדל בממשלה כדי שמפלגת העבודה לא תוכל להיכנס ... שרון יודע את זה. הוא מבין שקואליציה צרה תגביל את הגמישות שלו לוויתורים... מצד שני אם יפרק עכשיו את הממשלה, אף אחד לא מבטיח לו את מפלגת העבודה בפנים".

נדב שרגאי ("הארץ", "ינסו לגבש גוש חוסם לכניסת העבודה לממשלה") מזכיר כי פעמיים הפיל הימין ממשלות של הליכוד, את אלו של שמיר ונתניהו, ולמד ש"אם אינך יכול להביס אותם, הצטרף אליהם". אלא שמטרת הימין, על פי שרגאי, היא בכלל אחרת: "לשכנע את נתניהו להתייצב בגלוי מול שרון. אך נתניהו מתחמק".

לאן כל זה מוביל? לעוד פרק באתוס ההישרדות של שרון שיימשך עד לתום מושב הקיץ בעוד כחודשיים. "אחר כך קשה לראות את שרון ממשיך. בחירות ב-2005 נראות אפשרות סבירה ביותר. לא סביר ששרון יהיה ראש ממשלה בשנה הבאה". מסכם ורטר.