שמונה סדרות ואלוהים אחד

מאת: זאב אברהמי (ניו-יורק)


פילדלפיה – אינדיאנה:

לא, לא אמרנו לכם. רק נזכיר: מה שבאמת היה מפחיד בנצחון של אינדיאנה בפילדלפיה, היתה העובדה שאינדיאנה שיחקה נורא. נורא. תסתכלו רק על האחוזים של רוז ומילר.

מילווקי - אורלנדו:

בפעם השניה בתולדותיה הקצרים, לאורלנדו יש סקורר בגובה 2.01 שיכול לעשות הכל ולובש גופיה מספר 1. אבל לפני הארדאווי היה את שאקיל אוניל לצידו, ואילו לטרייסי מגריידי יש אותו ואת עצמו. אורלנדו יגרדו למילווקי את הציפורניים. אבל אין להם שום בשר כשרוני שאפשר להשוות אותו לרביעיה של ריי אלן, גלן רובינסון, סם קאסל וטים תומאס.

חוצמזה, נמאס כבר מכך שג'ורג' קארל לא מקבל את הקרדיט שמגיע לו: על העובדה שהוא לקח קבוצת "קן קוקיה" מסיאטל עד לסדרת הגמר, ומהעובדה שמילווקי היתה הקבוצה הכי טובה השנה במזרח. תזכרו: לפני שלארי בירד ואינדיאנה הגיעו לגמר אשתקד - הם נאלצו לסחוט מקארל ומילווקי נצחון בשניה האחרונה של המשחק החמישי והקובע.

מיאמי - שרלוט:

בתחילת השנה ערכו שתי הקבוצות טרייד: אדי ג'ונס ואנתוני מייסון נסעו דרומה, פי.ג'יי בראון וג'אמל משבורן הלכו לשרלוט. ג'ונס הוא שחקן מצוין שהשנה, לאחר המחלה של מורנינג, הוכיח שהוא לא יכול לקחת קבוצה על הכתפיים. מייסון נבחר לאולסטאר, אבל הוא מייסון. בראון הוא פועל שחור שמתייחס לתואר הזה בתור מחמאה. משבורן התבגר, וחשוב יותר - הוא התחיל לנצח משחקים בשניות האחרונות. חוץ מזה שהוא מונע מרגש הנקמה נגד ריילי.

מאיפה שלא נסתכל על זה, שרלוט צריכה לנצח בסידרה: פול סילאס עדיף על פט ריילי, אני אוהב את בארון דיוויס הרבה יותר מטים הארדאווי, והעומק, העומק של שרלוט: דרק קולמן, הרשי הוקינס, אדי רובינסון עדיפים פי מיליון על ברוס בואן, אנתוני קרטר, ו...ו...

ניו יורק – טורונטו:

בשנה שעברה, במופע הפלייאוף הראשון שלו, וינס קרטר התקפל מהלחץ. השנה, שוב מול הניקס, קרטר חייב להוכיח. השנה יהיה לו קל יותר, למרות הפרידה ממגריידי. לניקס קשה נגד שחקנים שמכונים "האסלרים", לא-כוכבים שאפשר לסחוט מהם חבית זיעה בכל פסק זמן, ולטורונטו יש שניים כאלה: ג'רום וויליאמס וקיאון קלארק.

למאמן של טורונטו קוראים השנה לני ווילקינס, המאמן המנצח בתולדות ה-אן.בי.איי, ולא בוץ' קרטר, שלפני הסדרה בשנה שעברה היה עסוק בלתבוע את מרקוס קמבי.

אבל ההרס, כמו כל הרס אמיתי, יבוא מבפנים. ניו יורק היא קבוצה מפוררת. החל מהיום זה הולך להיות נורא יותר: הריב בין ואן-גנדי לשחקנים הדתיים שלו הגיע היום לשיאים חדשים כשצ'רלי וורד ואלן יוסטון צוטטו במגזין של הניו יורק טיימס אומרים ש"היהודיים רצחו את ישו" וש"ליהודים יש דם נוצרי על הידיים ושהם ממשיכים לרדוף אחרי הנוצרים." יתרון הביתיות הוא לא דבר שניו יורק היהודית תיתן לניקס.

סאן אנטוניו - מיניסוטה:

הנה עוד מדורגת שמינית שיכולה (וגם מצהירה) שהיא יכולה לתת בראש לבעלת המאזן הטוב ביותר. נכון שת'רל ברנדון מהיר מדי בשביל פורטר, ונכון שקווין גארנט יכול לשמור על כל שחקן (וכך הוא מבטל את הפיק אנד רול וגם את הצורך בדאבל טים על דאנקן), אבל הרוטציה של סאן אנטוניו עמוקה יותר. זו לא עובדה משנית: בסוף המשחק הראשון גארנט היה הרוס מעייפות עד שהוא הצליח אפילו להרים את היד ולבקש את הכדור.

אבל מעניין יותר יהיה המאבק הפנימי בין גארנט לדאנקן: זה לא רק מאבק בין שני 2.13, מספרי 21, שנמצאים בחמישיה המובילה של שחקנים הליגה, זה מאבק דורות: דאנקן סיים ארבע שנות לימודים והשתלב עם רובינסון, אליוט ואייברי ג'ונסון, שחקנים שהדור החדש קורא להם "טום בויס", לבנים. גארנט לא דרך בקולג', הוא מהחבורה של אייברסון. הגטו נגד האקדמיה.

לוס אנג'לס - פורטלנד:

לייקרס. בגלל השולם בין בראיינט לשאקיל, בגלל פיל ג'קסון, בגלל דרק פישר. ובעיקר בגלל פורטלנד. אל תשלו את עצמכם: בשניה שהעונה הזאת תיגמר, פורטלנד תתפוצץ. והאדים יכולים לשנות את המפה האקולוגית במערב ארצות הברית.

דאלאס – יוטה:

שתי הקבוצות סיימו את העונה עם אותו מאזן, עם אותו מאזן ביתי (וכמובן שבמשחקי החוץ). שתיהן ניצחו פעמיים זו את זו, ושתיהן עשו זאת בחוץ. ובכל זאת, אין שתי קבוצות שונות זו מזו. האקספלוסיביות של דאלאס מול המשחק המסודר של יוטה, ההסתמכות על קליעות מבחוץ מול משחק הפנים, הצעירים נגד הזקנים.

מה יכריע? הניסיון, שכבר היה הגורם המכריע במשחק הראשון. יוטה, מאז ההצטרפות של סטוקטון, מעולם לא פספסה את הפלייאוף. בדאלאס, למעט דקות מועטות של סטיב נאש בפיניקס, אין לאף שחקן נסיון בעונה האמיתית.

פיניקס – סקרמנטו:

האמת: הסדרה היחידה שאין לי מה להגיד עליה. שבו, תנוחו, ותהנו. סקרמנטו צריכה לנצח בגלל הביתיות, בגלל האיכות שלה, ובגלל שהיא כבר שילמה את מחיר הטירונות - שני הפסדים בשנתיים האחרונות בסיבוב הראשון של הפלייאוף לאחר חמישה משחקים (ליוטה וללייקרס). שוב: וובר, סטויאקוביץ', דיבאץ, כריסטי, שון מריון, ג'יסון קיד, רובינסון. שבו, תהנו ואל תפתחו רגשות: כל אחת מהן תועף על ידי הלייקרס בסיבוב הבא.

אלוהים:
אחרון, אבל לא כל כך חביב. ג'ורדן מביא את קולינס. אני עדיין עסוק בלקשור את כל הקצוות. מדובר במהלך דרמטי. מהלך שקושר סביבו הנהגה, כוח, כסף, תקשורת, שליטה. דרמטי.