הפרשנים מרחמים על שרון

רחמים וזעם, אלו הרגשות המפעמים במאמרי הפרשנות בעקבות ישיבת סיעת הליכוד אתמול. רחמים על שרון, זעם על חברי הליכוד, מבלומנטל ונתניהו ועד אחרוני הח"כים, שבעיני הפרשנים הם לא יותר מעלוקות על גבו של שרון.

גם בן כספית (מעריב, "הסיעה נגדו, העם מאחוריו") וגם יוסי ורטר (הארץ, "נקמת סגן שר מפוטר") מתחילים את הטור בסצינה הנוגעת ללב הבאה, אותה הם מתארים כמעט באותן מילים: "ראש הממשלה, אריאל שרון, ישוב על כסאו בראש השולחן בסיעת הליכוד, חיוור מכעס, אפו רוטט. השר ישראל כץ, מראשי המתנגדים ל'תוכנית ההתנתקות', ומי שהתעמת לא מעט עם שרון, בגלגולים קודמים, ניגש אליו, מניח יד על כתפו, ואומר לו בשקט: 'אני מאוד מצטער על מה שקרה כאן עכשיו'" (ורטר).

את מה שהוביל לסצנה הזו מתארים הפרשנים במילים חריפות. "מצעד של השפלות, גערות אזהרות ואיומים שהגיע לשיאו בטראנס הכמעט דתי בו התנפלה על שרון אחת, נעמי בלומנטל". אחת, כך מכנה כספית את בלומנטל. מול ההיסטריה שלה מוצג שרון כסמל הסטואיות והממלכתיות. "שרון ישב מולה דומם, זועם, אפשר היה לשמוע את חריקת שיניו למרחוק". ואילו ורטר נתלה במשורר הלאומי כדי לתאר את המתרחש: "נקמת שר מפוטר לא ברא השטן, למד אתמול שרון על בשרו".

אין לטעות באיזה צד נמצא ליבם של הפרשנים. "דרדקים אותם גרר על גבו לכנסת", מכנה כספית את חלק מחברי סיעת הליכוד. "הח"כים כפויי הטובה של הליכוד, שבזכות ניצחונו הגדול [של שרון] יושבים בכנסת ונהנים ממנעמי השלטון ועתה הם מחשקים אותו", זו האבחנה של יואל מרקוס (הארץ, "הידיעות על מותו"). פסקה מיוחדת הוא מקדיש לשר האוצר, בנימין נתניהו, ומזכיר לו שללא הערבויות מארה"ב הוא לא היה מגיע למעמד של שר אוצר מצליח. את מהלכי הימים האחרונים מגדיר מרקוס "אמבוש שטני שטמנו אנשי נתניהו" למרות שלדעתו, "חלקו של נתניהו בניסיון לטרפד את יוזמת שרון הוא לא רק כפיות טובה כלפי בוש, אלא גם בלתי יעיל מבחינת האינטרס הפוליטי האישי שלו".

הספין התקשורתי עבד, אם כן. ראיונות סוף השבוע ("הסחטנות האישית" כמוטיב מרכזי) וישיבת סיעת הליכוד החזירו את שרון לחיים. לכמה זמן ולאיזה חיים? לא ברור. מרקוס טוען כי "אחרי ששרון קבע שאין מה לחפש בעזה והתחייב להתנתק ממנה, הוא נטל מהממשלה את המנדט המוסרי לשלוח את החיילים לשרת ולהיהרג בעזה. אם הוא חפץ שלטון ברור שעליו להמשיך במה שהתחיל", כלומר להוציא את ישראל מרצועת עזה עד לסוף 2005. "הדבר האחרון שנתניהו רוצה הוא להתמודד מול מופז בפריימריז. על אחת כמה וכמה שמחצית מהח"כים של הליכוד אינם רוצים למצוא עצמם מחוץ לכנסת", מזכיר מרקוס לח"כים את עובדות החיים.

כספית טוען, לעומת זאת, כי "בעיני רבים סימנה ישיבת הסיעה של אתמול את תחילת הסוף של שלטון שרון". והנימה טראגית: "מה מניע אותו, שאלו ח"כים בכירים את עצמם אתמול, מה דוחף אותו להתנגש בעוצמה כזו בקיר הברזל שהקמנו מולו, האם הוא באמת רוצה להתאבד?". ורטר דווקא מעדיף את מטאפורות המות שלו בגוון נוצרי. "שרון הזכיר לי את ישו. כל כך הוא סבל שם", הוא מצטט בכיר בליכוד.

מרקוס טוען ששרון יעשה הכל כדי לצרף את עצמו לרשימת הביטחוניסטים – דיין, פרס, ויצמן ורבין - שלעת זיקנה טיהרו את שמם המיליטנטי באיזה שלום קטן, העיקר לא להיזכר כפשלונר סברה ושתילה. ורטר וכספית לא אופטימים לגבי הסיכויים. "ההדים מסיעת הליכוד התפשטו כמו וירוס קטלני בכנסת", כותב ורטר ומניח לפרס לומר את מילות הסיכום "אמרתי לו בתחילת הקדנציה הקודמת, מה שלא תעשה בשנה הראשונה, לא תעשה. לא תהיה לך שנה שלישית".

וכדי שלא תהיה חלילה רשימת פרשנות על שרון שאינה עושה שימוש בחציית מקווה מים כלשהוא (אצל מרקוס זה הרוביקון, אצל כספית תעלת סואץ), קובע כספית כי שרון, "צולח את התעלה באומץ, אבל כשהוא מביט אחורנית, במקום אוגדה משוריינת הוא רואה את אולמרט". מצד שני, מוקדם להספיד אותו. בניגוד להתרסקות של ברק ונתניהו, כותב כספית, שרון נהנה מפופולריות עצומה בציבור (61-25 מול נתניהו) "אז שרון ממשיך לנסוע, בכל המהירות עם כל המנועים קדימה. מולו נוסעת מכונית נחושה לא פחות. ההתנגשות, עושה רושם, בלתי נמנעת".