מתחת לכובע

אין לי אשליות שהמצב השתפר. מספיק לי מבט אחד חטוף בניסיונות הכושלים של כולם להסתיר את חוסר הנוחות שלהם, בשביל לדעת שהמצב לא רק שלא השתפר, אלא כנראה שאף הדרדר. אני יכול ממש להרגיש את הצמרמורות שלהם יוצאות מגופם ומשתוללות בחדר. אלו הם מסוג הרגעים בהם אני מבין עד כמה בעצם התרגלתי. התרגלתי לכיסא הגלגלים, לעור שהפך ללבן כל כך, ספק אפילו שקוף עד שניתן לראות דרכו את הורידים. התרגלתי לרזון החולני שבפנים, לקרחת שמתחבאת מתחת לכובע של ה"שיקאגו בולס".
אין ספק, הכי קשה היה להתרגל לקרחת.
"זהו נגמר עידן הבנדנות," אמרתי כשהגשתי לה כובע מעוטר בפרצוף של שור אדום וזועף.
"עם בנדנות פרחוניות לא מגיעים לשום מקום," צ'יפחתי קלות את ראשה, "אבל הכובע הזה," הנפתי אצבע כלפי השור שבידה, "הכובע הזה הוא הכובע של אלופי העולם, זה הכובע של מייקל."
היא סובבה את הכובע בידה ובחנה אותו ואותי בחשדנות. ידעתי שאין לה מושג קלוש על מה אני מדבר. מבחינתה, מייקל ג'ורדן היה לא יותר מעוד שם שהופיע במוסף הספורט, אחד מאותם אנשים מבוגרים שרצים אחרי כדור לפרנסתם.
"יש לך מזל שאני מזל שור." אמרה לבסוף, כשעל פניה התפשט לו אחד מאותם החיוכים הנדירים האלו שאני כל כך אוהב אצלה.
עכשיו זה נראה לי כאילו זה היה לפני זמן רב. אך למעשה, זה היה לפני שלושה חודשים. בסך הכל עברו רק חמישה חודשים מאז שהתאשפזה.
בינתיים ב"קומזיץ" דני מתחיל לנגן את השיר "אילנה" של אביב גפן. אילנה שונאת כשהוא מנגן את השיר הזה אבל זה לא ממש עוזר לה, אין סיכוי שהוא יוותר על זה. זה אותו הסיפור בכל פעם מחדש,
רק הוא מנגן את האקורד הראשון וכולם מתחילים לשיר: "מתוקה שלי, או אילנה, או אילנה..." גם עכשיו אילנה מחייכת במבוכה. אפילו במצבה יש לה חיוך שאני פשוט לא יכול לעמוד בפניו.
אני אחד מהבודדים שלא שר. יותר מעשרים אנשים יש פה היום בחדר וכמעט כולם שרים, או לפחות ממלמלים או מזמזמים. דני עם שיערו הארוך נראה כמו כוכב רוק. בקינאה אני מסתכל עליו, על הדרך בה הוא פורט על מיטרי הגיטרה, על השלמות שבה הוא מזיז את אצבעות ידו השמאלית בזויות בלתי אפשריות בדרך לעוד אקורד מושלם. אם רק היה לי זמן הייתי לומד בעצמי לנגן על גיטרה. שירים כבר יש לי, אלהים יודע ששירים כבר יש לי. תמיד כשדני מנגן ושר, גם אני שר. בלב אני שר, בדרך כלל שירים שכתבתי על אילנה, או אולי אלה בעצם שירים שכתבתי לאילנה. בכל אופן, כל עוד היא לא קראה אפילו מילה מהם זה לא ממש חשוב. לעצמי אני שר, מביט בה, מביט בדני, אבל שר לעצמי:
כל העולם נגדך
או ככה לפחות
את חושבת לעצמך
היום שוב ראית
רופא אחד יותר מדי
והבדיקות, האבחנות...
שוב התנתקתי, אני קולט כאשר שירת ה " או אילנה... " של החבר'ה הפכה ללא יותר מהדהוד ברקע עבורי, כמו שירה של אוהדי כדורסל שמנסים לשווא לשבור את ריכוזו של שחקן מקבוצה יריבה. אם לא הסרטן הארור הזה, כבר מזמן הייתי לוקח את אילנה למשחק כדורסל אמיתי. שתראה מה זה לקפוץ עם כל הקהל אחרי מהלך מרהיב, מה זה לעודד, לקלל. שתראה מה זה לחיות.
אבל אני לא מתלונן. במקרה של אילנה, גם להביא אותה לצפות במשחק בטלוויזיה היה הישג לא קטן. מי היה מאמין לפני שלושה חודשים, שאילנה תישאר ערה כל הלילה רק בשביל משחק כדורסל.
קשה לקבוע אם הסיבה לכך היתה השעות הארוכות בהן שכבה במיטה, משתוקקת לאיזו פעילות גופנית, אם לא שלה עצמה אז לפחות לתחליף ראוי על המירקע. או אולי פשוט היה איזה משהו מכושף בכובע ההוא שהבאתי לה. על כל פנים, מה שקרה הוא שהבחורה החלה להתעניין יותר ויותר בספורט. בעיקר בכדורסל, בעיקר ב"קבוצה מהכובע" כפי שבתחילה קראה לשיקאגו בולס.
היא מביטה בי, אני מבחין לפתע, אילנה מביטה בי. זה בטח בגלל שאני הבנאדם היחידי בחדר שלא שר. אולי היא רוצה לארגן איתי מרד נגד השירה המעצבנת הזאת. " או אילנה , או אילנה " כמה אפשר. אני מביט בה בחזרה ועם המבט הכי ישיר שאני יכול לגייס אני ממשיך לשיר. בלב.


לרגע נדמה לי שאילנה שומעת. אולי בלי לשים לב התחלתי לשיר בקול רם? אחרת איך אפשר להסביר מדוע אילנה מחייכת, מדוע היא צוחקת?
לאחר מספר שניות של חרדה אני נרגע. הסיבה שהיא צוחקת, אני מבין קצת באיחור, היא פשוט שדני שר עכשיו כשהוא מחקה בקולו את אביב גפן.
אולי כדאי שאראה לה חלק מהשירים. אני חייב להראות לה לפני שיהיה מאוחר מדי, כמו עם הכדורסל גם כאן יש עולם שלם שעוד לא הספיקה להכיר. אם היא לא מכירה את השירים שלי, אז בעצם היא גם לא מכירה אותי. אסור לי לחכות, אין לי זמן לחכות, אני חייב להראות לה. בביקור הבא, כן בביקור הבא.
אני מנסה לחייך אך לשווא. השיר שלי כבר מזמן לא עובד עלי, על אילנה אולי, אבל עלי לא. למרות זאת אני ממשיך, בשבילה אני ממשיך.

לפחות את "מורשת מייקל" הצלחתי להעביר לה בהצלחה, אני מתנחם. איזה מאושר הייתי ביום בו אמרה לי שאינה מתביישת עוד בראשה הקירח, שהרי כך היא דומה יותר למייקל ג'ורדן, ועכשיו אם רק תיקח ממנו גם מעט מאופיו המנצח, הרי שלבטח תגבר בסופו של דבר על המחלה. "I wanna be like mike” סיכמה לבסוף.
זהו, דני מפסיק לשיר, ובאיזה שהוא מובן גם אני. כל הצפיפות והרעש בחדר לא עשו לי טוב. אני חש בבחילה שתוקפת אותי. עד כאן הביקור בשבילי. אני נפרד לשלום מאילנה ולאחר מכן משאר החברים, מכולם חוץ מדני. הוא מלווה אותי למיסדרון. אני רוצה לומר לו שלפעמים אני מרגיש שאני כבר מתגעגע לאילנה, שהמחשבה שהיא תשתחרר מכאן בקרוב משמחת אותי, אך עם זאת דוקרת אותי כמו סכין בלב. אני רוצה לומר לו את כל זה, אבל מחליט לוותר. אני לא יודע אם אני יכול בכלל להוציא עכשיו מילה מהפה. אנחנו מתקרבים לסוף המיסדרון, בראי ממול אני כבר יכול לראות את דני דוחף את כיסא הגלגלים. גם את עצמי אני יכול לראות שם. יושב, מנסה להסתיר את הדמעות, להסתיר את הקרחת. מתחת לכובע.