לא הגיוני, אבל יהודי

באמת שאיני יודע במה אוכל לשכנע אדם יהודי וישראלי שלא לאכול את בשר החזיר. בעולם שלנו, בו חוגג החופש את אחד מחגיגותיו הגדולות, אין שום טענה הגיונית העשויה למנוע ממנו שלא לטעום מבשר "הדבר אחר" כפי שהוא נקרא במסורת ישראל. ובאמת, למה לא? במציאות חיינו בה זכינו ב"ה לחופש טוטלי, לחופש לחשוב באופן חפשי, לחופש להתבטא, לחופש לנוע ממקום למקום לאכול, לזלול, החופש לעשות ככל העולה על רוחי. אז "מי אתה שתגיד לי אם כן לא לאכול בשר חזיר?"

נכון. טענה צודקת אין בפי שום טיעון הגיוני העשוי למנוע ממך את הדבר. איש באמונתו יחיה, אחד על סטייק הלבן והשני בלעדיו.

מה נותר לי? רק להסביר לעצמי מהן התוצאות של מעשה כעין זה. ובכן, אני מסכים - לצורך הטיעון, כמובן - שמדובר בעמדה לא רציונאלית, לא מוסברת. ממש כפי שזה לא רציונאלי ולא מוסבר מדוע רוב הקהל הישראלי שומר על צום יום הכיפורים או על עריכת ברית מילה לכל הזכרים. למרות חוסר ההגיון, הישראלים הרציונאלים חובבי החופש המוחלט מקיימים טקסים אלו. כי "משהו" גורם להם לחוש שבעצם העשייה הזאת הם מקושרים, בצורה זו או אחרת, לעם ישראל. הגיוני? בכלל לא. רק שזו המציאות.

כך גם היחס להוד מעלתו החזיר. הרמן רוואק, הסופר האמריקני המפורסם, מתאר כיצד שמירת הכשרות בכללה מחזקת את הזהות היהודית: נוסע צעיר יהודי ברכבת בין ניו יורק לוושינגטון. הוא רעב. הוא נכנס למזנון, אך לא קונה כל מה שעיניו רואות. הוא מתאפק ומחפש משהו עליו מוטבעת חותמת הכשרות. מה קורה לו באותו רגע. מה התהליך העובר על נשמתו? פשוט ביותר. באותו רגע של התאפקות התחזקה בגרם בודד הזהות היהודית שלו. זה הגיוני? בכלל לא. אבל זה מה שקרה. תחושת השייכות לעם, אותה מימש באותה שניה, שווה בעיניו יותר ממחיר החופש לקנות כל מה שהתאוו עיניו באותו רגע, ובכלל זה בשר חזיר. זהו בעצם מה שכותב הסופר והפילוסוף וויל דורנט, באחד מספריו על הציוויליזציה האנושית - שהתרבות מתחילה ברגע שהאדם מטיל מגבלות על עצמו. הגיוני? לאו דווקא. מתאים לחלום החופש שלנו? לחלוטין לא.

ועוד סיפור קצר: סלאח תעמרי, מחבל פלסטיני ידוע לשמצה, ישב בכלא הישראלי לפני האינתיפאדה הנוכחית. בעודו נמק בכלא הישראל איבד את אמונו במאבק הפלסטיני. הוא הגיע להכרה שלא ניתן לנצח את היהודים ולכן על הפלסטינים להגיע איתם לפשרה. אולם, כך כתב בספרו אחרי שהשתחרר מן הכלא, ערב אחד הוא שינה את דעתו. היה זה בלילה הראשון של חג הפסח, לאחר שראה את אחד השומרים אוכל פיתה.
"אתה יהודי?" שאל אותו תעמרי.
"כן", ענה השומר.
"אם כן, מדוע אתה אוכל את הפיתה הזאת?" שאל תעמרי, "אינך יודע שאסור ליהודים לאכול לחם בפסח?"
השומר נרתע לרגע, ולבסוף אמר: "אני לא חייב לציין אירועים שקרו לעמי לפני שלושת אלפים שנה. הם לא נוגעים לי".
תעמרי היה המום. הוא עיכל את הנאמר, ולמחרת אסף בכלא את חבריו למאבק ואמר להם: "אם האנשים הללו אינם חשים קשר לעברם, אין להם שורשים כאן בארץ. נוכל לנצח אותם. עלינו להמשיך להילחם נגדם".

וזו, כמובן, אמת היסטורית. אין לה הסבר הגיוני. ואותי היא מפחידה.