ונזכור את כולם, עם בירה ביד

סיקוונס הפתיחה בסרט האייטיז "קוברה" בכיכובו של סילבסטר סטאלונה מסתיים בדיאלוג בין השרירן מעוות הפה לבין הרוצח בסופרמרקט, שבו אומר המטורף הנפשע "אני גיבור, גיבור העולם המודרני". לפני שהסכין ננעצת בברכו במיומנות עונה לו סטאלונה: "אתה המחלה - ואני התרופה".

בשלוש השנים האחרונות יצא לי להיזכר לא אחת בסצנה מהסרט הגרוטסקי. לא מפני שאני מוקף, חלילה, ברוצחים - פשוט משום שבכל מקום ביבשת יש גיבורים. מאז אירועי ה-11 בספטמבר "גיבור" היא המילה הנפוצה ביותר בארה"ב. ג'סיקה לינץ', החיילת האמריקאית שנפלה בשבי ואחר כך עשתה כמה לירות מצילומי עירום, היא גיבורה; חיילינו באפגניסטן ובעיראק הם גיבורים; הכבאים האמיצים מתעלים בגבורתם; רודי ג'וליאני? כמובן, ואפילו הבמאי המרדן מייקל מור הוא סוג גיבור.

אין שום דבר מצחיק באירועי ה-11 בספטמבר, כפי שאין כמעט שום דבר ציני בנפילתם של חיילים ובמעשי גבורה. כמעט, כי כשחושבים על יום הזיכרון האמריקאי מייד מחלחלת ועולה המחשבה על דמעות התנין והצביעות המאפיינים את בניו של הדוד סם, וזוכים לביטוי מוחצן במיוחד בשלוש השנים האחרונות. את הפוליטיקלי קורקט והמתקתקות המזוייפת, המוכרים זה מכבר, עקפה בשנים האחרונות הגלוריפיקציה המנופחת. למי שלא זוכר, כחודש לאחר ה-11 בספטמבר גרמה תקלה טכנית להתרסקותו של מטוס מהרפובליקה הדומיניקנית בשמי קווינס ולהרס ומספר רב של נפגעים. ג'וליאני מיהר להגיע למקום, אך מיהר עוד יותר להסתלק, אולי כיוון שלא הצליח למצוא גיבורים בסיפור הזה. גם באסון הכבד במועדון ברוד איילנד בו נספו יותר ממאה בני אדם לא היו גיבורים, כולל הכבאים, כנראה משום שבן לאדן לא היה מעורב בהצתה.

היום יחגגו בארה"ב את נפילת חייליהם. המשפט הזה נשמע כמו אוקסימורון אבל מה לעשות, זו אכן תהיה חגיגה, כיון שה"ממוריאל דיי" האמריקאי מבטא הכל חוץ מהזדהות. הוא מסמל את פתיחת הקיץ, את סיום שנת הלימודים וחזרת הסטודנטים לבית הוריהם, את הטיולים המשפחתיים בטבע, את הבר בי קיו עם הדודים מנברסקה ואת המלונות הגדושים והז'יטונים על שולחנות הרולטה בלאס וגאס. קינה, יגון? תזכירו לנו בבקשה מה זה?

אולי זו הנטיה האמריקאית לעשות מטעמים, תרתי משמע, מהקישוטים החיצוניים, תוך ריקון מוחלט של התוכן והמשמעות. ג'סיקה לינץ' היא גיבורה כי מהסיפור שלה אפשר לעשות סרט פעולה, כפי שמסיפורו של שחקן הפוטבול פאט טילמן, שנהרג לפני חודשיים מאש ידידותית באפגניסטן, אפשר להפיק דרמה סוחטת דמעות. גם על ג'וליאני מישהו ודאי יעשה בקרוב סדרת טלוויזיה. אבל כשחופרים קצת לעומק ומנסים לברר את מידת ההזדהות האמיתית של האומה עם לוחמיה מגלים נביבות ובורות. סביר להניח שהאמריקאי הממוצע שיישאל מה מייצג עבורו החג יגיד שאין לו זמן לענות כיון שהוא ממהר למשחק בייסבול בצהרי היום.


לכאורה קיים דמיון מסויים בין אירועי יום הזיכרון שלנו לאלה שבארה"ב: גם בישראל נוצר קשר כמעט אבסורדי בין אבל לשמחה של יום העצמאות בלילה שאחרי, אלא שהקו תחום היטב בשעות הדמדומים שבין האירועים. יכול להיות שההסתכלות שלי על הנושא העדין מהפרספקטיבה הישראלית השמרנית, שעבורה יום זיכרון פירושו דקות דומיה וצפירות אזעקה ארוכות, יחד עם הרכנת ראש, היא שיוצרת תמונה מעוותת ומשועשעת על הסיטואציה. יש כמובן את אלה שיגידו שגם זו דרך להתמודד עם אובדן. מצד שני קשה להאמין לאדם המזיל כביכול את דמעותיו על מות גיבוריו בעודו טוחן בין שיניו סטייק עסיסי או זורק קוביות בקזינו. בסופו של דבר זו הרי הזילות הגדולה ביותר לכבודם של החללים ביום השנה למותם, גדולה אפילו מזו שעשתה האומה האמריקאית למילה "גיבור" בשלוש השנים האחרונות.