חלם זה כאן

הדיון על היציאה החד-צדדית (סליחה, ההינתקות) מעזה מזכיר את סיפור הטלגרמה שביקש לשלוח אחד מחכמי חלם לקרוביו כדי להודיע על הולדת בנו. "אתמול נולד לנו בן במזל טוב", כתב. משהתברר לאותו חכם, שמחיר המשלוח הוא לפי מספר המילים, החל לקזז במספרן. תחילה מחק את ה"אתמול", שהרי ברור שטלגרמה שולחים מיד עם הולדת התינוק ועד שהיא נמסרת ליעדה, חולף לו יום אחד. אחר כך הסיר את "המזל טוב" שהרי כל הולדת תינוק באה במזל טוב. אתר כך הסיר את "הבן", כי אם כתוב "נולד" ולא "נולדה", ברור שזה בן ולא בת. בכל פעם חסך עוד כמה פרוטות, עד שלבסוף שלח טלגרמה ריקה ממילים ולא שילם כלום.

שרון החל בסאגת ההינתקות עם תכנית רחבה שכללה את רצועת עזה על יישוביה היהודיים ועוד כמה יישובים מבודדים בשומרון. על הצלחתו להשיג רוב לתכנית כזו ביקש לשלוח טלגרמה לדוד ג'ורג' באמריקה. "נולדה לנו במזל טוב תכנית הינתקות מעזה", רצה לכתוב. משהתברר לו מחיר התכנית אצל מי שעד לאחרונה היו תומכיו - נתניהו, שהבטיח לתמוך בהינתקות מצומצמת הבין שיש לו גוש חוסם למקרה ששרון ירצה לטרוף את הקלפים ולשנות את הרכב הממשלה, או ללכת לבחירות חדשות, ונסוג מתמיכתו – החל שרון לקזז ממנה. תחילה פרט אותה למספר חלקים והבטיח לשריו שכל חלק יובא לאישור הממשלה בנפרד. עוד קיזוז ועוד קיזוז ושרון נותר עם מורג, נצרים וכפר דרום. כעת אפילו טלגרמה בת שלוש מילים הוא מתקשה לשלוח. משמעות הדיון ללא קבלת החלטות שמקיימת הממשלה על תכנית ההינתקות משול לשליחת טלגרמה ריקה.

כמו לחלמאי מהפסקה הראשונה, גם לשרי הממשלה ברור שהטלגרמה צריכה להישלח ושאין לה ערך אם היא ריקה. אבל בניגוד לחלמאי, המשלה עצמו שקרוביו יבינו שנולד לו בן בקוראם טלגרמה אילמת, לשרי הממשלה – לפחות למפוכחים שבהם – לא צריכות להיות אשליות. מעזה צריך יהיה לצאת, כי את רצועת עזה על כל פליטיה אי-אפשר לבלוע לתוך מדינת ישראל.

מי שכיהן כשר החוץ של ארה"ב, הנרי קיסינג'ר, אמר בשעתו שלישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים. זה היה בשנות השבעים כשלמאבקי כוח פנים מפלגתיים במפלגת העבודה (בין פרס לרבין, אלא מה) היתה השפעה שלילית על המו"מ עם מצרים וסוריה. מבחינה זאת דבר לא נשתנה. בירור כנה של עמדות השרים שוללי ההינתקות – לא "אידאולוגים" כעוזי לנדאו ובני אילון – יגלה שהמניע העיקרי להתנגדותם הוא שיקול אנוכי קצר מועד.

נתניהו, כמי שחותר לשוב לראשות הממשלה, צריך היה לתמוך בשתי ידיים בהינתקות. מבחינה אנוכית זה מאוד כדאי לו, שהרי ההינתקות בוא תבוא ועדיף שאת עגמת הנפש הציבורית הכרוכה בה, יחטוף שרון ולא הוא. לנתניהו, כראש ממשלה שאיבד את מכנסיו באירועי המנהרה ב-1996 והתקפל בפני ערפאת, עדיף שכמה שפחות נושאים טעונים יונחו על סדר יומו בבואו לתפקיד. כבר למדנו שרטוריקה בטחונית ופסבדו פטריוטיזם לאומי אינם מלמדים על כוח עמידה. גם זה שיקול אישי לא קטן שנתניהו צריך לקחת בחשבון.