יום האדמה

טקס שבועות המסורתי בקיבוץ, שהפך לבילוי מבוקש של הרבה עירוניים, מבטא את החזרה המהותית והשורשית אל האדמה, במובן הכי ציוני, לא משיחי, של גאולת הארץ. בדרך דומה עוצבו בקיבוץ גם שני הרגלים האחרים, סוכות ופסח, כחגים חקלאיים. ברור שיש לחגים האלה אספקטים דתיים-אמוניים, אבל אני יכול להעיד, מניסיוני האישי, שלחגיגה החקלאית יש את העוצמות החזקות ביותר מבחינה ויזואלית ורגשית. לדעתי, מי שחוגג את החג כחקלאי מחובר אל היהדות לא פחות, ואולי אפילו יותר, ממי שחוגג עליה לרגל, משום שעבורו הביצים והחלב לא באים מתנובה, אלא מהעבודה שלו.

בניגוד לדימוי שקיים אולי בציבור, לא כל הקיבוצים הופרטו, ואצלנו החג בשנים האחרונות דווקא השביח, עם הקפדה על הבאת העומרים והריקודים. טקס הביכורים הקיבוצי עוצב אמנם בימים שהחקלאות היתה ענף היצור העיקרי ואילו היום, בגלל ירידת חלקה של החקלאות, הולך המימד הזה ומתעמעם, אבל את ביכורי השדה אנחנו מחליפים בביכורים של ענפים אחרים שלנו, למשל מפעל הפלסטיק. כי העיקרון הוא אותו עיקרון: להציג את ביכורי פרי עמלינו. עבורנו החג מציין את השורשיות של העבודה והפרנסה מיגיע כפיים – למרות כל השינויים שחלו בהם.

העיצוב של חג הביכורים בקיבוץ היה חלק מניסיון לצקת תוכן לתרבות היהודית גם במימד הלא דתי שלה. זאת, כחלק מתפיסה שרואה ביהדות תרבות - ולא רק דת – ומכירה בכך שגם אנשים לא דתיים מחוברים למורשת ולתרבות היהודית. הניסיון הזה לא נמצא עכשיו בשיאו, אבל אני מקווה שהוא יימשך, משום שהאתגר הגדול שניצב היום בפני יהודים חילוניים, כמוני, הוא לא רק בהדגשת חילוניותם, אלא דווקא ביכולת שלהם לנכס לעצמם את היהדות לעולמם התרבותי. אין תרבות בלי מורשת והורשה, ולראיה התפשט בשנים האחרונות המושג של תיקון ליל שבועות לאו דווקא במשמעותו הדתית, אלא הפילוסופית והחברתית. השנה מתקיים ליל התיקון הפופולרי של מכללת עלמא במועדון צוותא. אני רואה בכך אמירה שהתרבות היהודית על כל גווניה אינה שייכת רק לדתיים. כמי שהשתתף בחוויה הזו של תיקון ליל שבועות ולימוד בחברותא, אין לי אלא לקוות שנראה אותה יותר ויותר בחברה הקיבוצית.