משת"פרס

אני נפרד השבוע בשמחה רבה מהבדידות המזהירה שלי בקרב ציבור העיתונאים בתקשורת המסחרית, אחרי שגם עמיתי עקיבא אלדר ("הבוקר שאחרי ההפגנה", הארץ, 17 במאי) אימץ את רוב הנחות היסוד וגם את המסקנות שהבעתי מאות פעמים בטור הזה. ברשימה נוקבת ומעולה התנער אלדר מהמיצג הכוזב של "מחנה השלום" בתל-אביב, ובצדק.

ייתכן שבכיכר רבין במוצאי שבת הפגינו נציגי הרוב, אבל אין בכך שום בשורה למחנה השלום, שלא לדבר על אלה שממזגים בחתירתם להסכם גם מסר חברתי אלטרנטיבי. שמעון פרס, משרתו המסור של אריאל שרון בזירה הפנימית הישראלית וגם בזירת "ההסברה" ברחבי העולם, צדק לחלוטין כאשר התנער מה"שמאל". הגיע הזמן שהשמאל יתנער ממנו, ולא יתלקט עוד לרחבות ציבוריות שבהן מככבים קרוביו וידידיו של שרון, כפי שהתנסח בהקשר אחר א.א. מילן בפו הדוב. שרון, המבצע השבוע פשע מלחמה מתמשך ברפיח, שעליו, כך יש לקוות, ייתן את הדין בפני רשויות אכיפת החוק בעולם, הוא פסול מבחינתנו, ויחד איתו פסולים גם כל המשת"פים שלו. חד וחלק. ההמונים בכיכר, שטופים בתודעה כוזבת ומונעים בעיקר על ידי ייאושם הכבד, שיחקו לידי המשך שלטון הדיכוי, המשך המשטר החברתי כלכלי הניאו-ליברלי, המשך האסון שאהוד ברק המיט עלינו, כאשר הכחיד את הישגי אוסלו המעטים, שחק את התקווה, והרס את הברית הפוליטית עם האזרחים הערבים, שבלעדיה אין חילופי שלטון ואין שינוי רדיקלי במדיניות החוץ, הביטחון והפנים של ישראל.

פרס הוא פסול לחלוטין כמנהיג מחנה שלום ישראלי כלשהו, ציוני או לא ציוני, מהטעמים הבאים: הוא ניאו ליברל, ואחראי לחקיקה ולמדיניות שהרסה את השכבות החלשות במדינה; הוא תומך ותיק בקולוניאליזם, ששיתף פעולה עם המדכאים הצרפתים באלג'יריה ועם יוזמי מלחמת וייטנאם, שלא לדבר על חלקו העצום בברית שבין ישראל לבין דרום אפריקה בעידן האפרטהייד הגזעני, כולל בפיתוח כלי נשק גרעיניים (לפי דיווחים מהימנים בעיתונות העולמית); הוא אדריכל הנשק הגרעיני שיביא בוודאות אסון אקולוגי ואולי גם צבאי ומדיני על ישראל; הוא שיתף פעולה במשך שנים עם רוברט מאקסוול, האזרח הבריטי שגנב את קופות הפנסיה של עובדיו, והיה הלוחם העיקרי נגד הכורים בעת שביתתם הצודקת נגד מרגרט תאצ'ר בשנים 1984-1985; הוא שיווק את שרון לעולם, היה ראש הרצים לממשלתו, וגם עתה חותר לקואליציה איתו; הוא ביזבז את מורשת רבין הקצרצרה אבל החשובה, אחרי הרצח בנובמבר 1995. תחת ידו איבדה הקואליציה היונית לא רק את השלטון, אלא גם את הכבוד העצמי ואת ההצדקה לקיומה (רצח 100 אזרחים בכפר כנא בלבנון בשנת 1996).

אני מבין את הדחף הפסיכולוגי לקיים את הקונפליקט לכאורה (ביטוי ששאלתי מאחי הצעיר מנחם, כמו את "המרכז הלאומני") שבין מפלגת העבודה לבין הליכוד, אבל הוא לא קיים בעולם המציאות של היום. לא בהיבט הרעיוני ולא בהיבט הפוליטי-הפרקטי. כל בזבוז זמן על פרס ועל הדמגוגיה הריקנית שלו ("המזרח התיכון החדש" לעשירים, שינצל פועלים ירדנים במקום פועלים ישראלים) הוא על חשבון הסיכוי להקים עולם חדש על חורבות העולם הישן, בדיוק כפי שכתוב ב"אינטרנציונל", ההמנון שאפילו פרס שר בימי נעוריו הרחוקים.

המארגנים החרימו שוב את האזרחים הערבים, ומיליון בני אדם, התומכים הטבעיים של מדיניות אמיתית של שמאל ושלום, לא יוצגו על בימת הנואמים. זוהי התודה של מפלגת העבודה על הצבעת 95% מקרב האזרחים הערבים בעדה בבחירות של 1996 ושוב ב-1999. עצם קיומה של ההפגנה מונע הערכות חדשה המבוססת על אדנים רעיוניים מוצקים. לכן ניתן לומר בלב שקט, שהיא היוותה מכשול למאוויי הציבור הנאור בארץ. פרס וחבריו הם מכשול לשלום, בדיוק כמו שרון ואנשיו. צריך אומץ כדי להפנים את האמת הזאת, וצריך הקרבה כדי לפעול לאורה. אבל לא נוכל להתחמק מניתוח נוקב של המציאות, וגם לא מהמסקנות המתבקשות ממנו.

ביום שני השבוע הסביר לנו חברי הטוב שלום ירושלמי מ"מעריב", ששרון "בז" לאנשי השמאל שמפגינים למענו. אם הוא בז, אז הוא צודק לגמרי. הוא יודע שכל כוונתו היא להרוויח זמן, לרמות את העולם, לסגור את הפלסטינים מאחורי חומה ובריח, לפצל את כבשת הרש שנשארה להם לבנטוסטאנים, ולטבוח בהם כדי שלא ירווח להם כתוצאה מנסיגה בלחץ אמריקאי. כאיש שמאל אמיתי גם אני בז לו בכל לבי, גם בעיקר בשבוע של רפיח, אבל הרגש הזה גובר כאשר אני צופה בהמוני המתקרנפים בעיתונות, שראו בעצמם אנשים נאורים, אבל "למדו" מאהוד ברק שאין שום סיכוי לשלום ולהידברות.

אבל אנחנו מאמינים בדרך הקשה. לא בלאומן קיצוני כמו שרון שיוריד כמה יישובים, יעשה הצגה ענקית קבל עולם על ההקרבה הגדולה של ממשלתו למען השלום, ואחר כך ינסה למנוע מהפלסטינים בגדה המערבית את השלום ואת הדו קיום עם ישראל. בכך מונע שרון שלום בתוכנו, מציב סכר ענק שלא יאפשר עוד את בניית הברית עם האזרחים הערבים, וקובע עובדות ממאירות לדורי דורות. מי שמוכן לשלם את המחיר הזה עבור פינוי 5,000 מתנחלים בגוש קטיף, איבד את חוש המציאות שלו.

כמובן שכל הומניסט הגון יתמוך בפינוי רצועת עזה, אבל מבלי להצטרף למחנה שרון ומבלי לתת יד לפשע המלחמה הכרוך בנישול תושבי הגדה המערבית וגידור אדמותיהם.

אני מציע למנהיג "יחד" יוסי ביילין להתנער סופית מפרס ומבריתו הישנה עם מתקרנפי מפלגת העבודה, כולל חיים רמון. הוא תעה די הצורך בדרכי החיים, טעה בבזבוז מיטב שנותיו עם איש ימין מובהק כמו פרס (נימקתי למעלה, למי ששכח), וכדאי לו להשלים את תהליך התעשתותו. אחרי ככלות הכול, כסגנו של פרס הוא היה הישראלי הממסדי הראשון שאיתר את השינוי בדרום אפריקה, והורה להפסיק בהדרגה את הקשר ההדוק עם הגזענים הלבנים, לא משיקולי מוסר ואידיאולוגיה, אלא משיקולי כדאיות. גם זו לטובה, לעומת האחרים. אני מציע לו לזנוח, רק לשעה קלה, את הדיפלומטיה הגבוהה, ואת שותפיו המושחתים (חלקם) וחסרי ההשפעה (רובם) ברשות הפלסטינית, ולבנות מחדש את בריתו עם האזרחים הערבים.

כתבתי זאת לא מזמן, ואני חוזר על כך שנית, אחרי ההפגנה הריקה והחלולה של "השמאל": ביילין חייב לעז