אי מייל מרפיח 2

אני רוצה להסביר שאנחנו אומרים שהידים על אנשים חפים מפשע, שמתנגדים למעשים של הצבא. מי שקרא את האי מייל שלי צריך לשאול את עצמו אם הוא יושב בבית שלו ומישהו בא להרוס אותו, מה הוא יעשה? יישב בשקט וייתן להרוס לו את החיים? ייתן להרוג אותו? אנשים אומרים "אני לא מוכן להיות אסיר, אני מוכן למות ולא לשבת בכלא הישראלי". יש כאלה שיושבים הרבה שנים בכלא הישראלי, ואנשים רואים כמה זמן הם יושבים, ואת האמא שצריכה לבקר את הבן שלה בכלא. כשאתה חי כאן – זה מה שאתה רואה. את הבתים ההרוסים, את החיים נהפכים לגיהינום. ואז בוחרים להיות שהידים. אנחנו לא יכולים להיכנס לבית של שרון מתי שמתחשק, אז למה הצבא הישראלי נכנס לבתים כאן? אם שרון לא יביא את הכוחות שלו לאזור – אז לא יהיו שהידים. לא יהיה צורך בהתנגדות אם הצבא לא יהיה פה. גם האסלאם אומר – מי שנהרג על ידי האויב נקרא שהיד. זה לפי הספר שלנו.

הרבה אנשים, פלסטינים וישראלים, לא רוצים בשלום. שלום? איזה שלום? שואלים כאן. אין תקווה כשרואים את השהידים, את הפצועים, את אותם אנשים שהרסו להם את הבית. קשה מאוד ליצור יחסים בין העם שלנו לשלכם. אנשים פה אומרים לי דברים קשים: "אנחנו לא אוהבים ישראלים, ואנחנו רוצים שכל היהודים בכל העולם ימותו". הם רואים את מה שהצבא עושה פה, איך שהם נכנסים עם טנקים, באים לבתים, הורסים אותם. באזור כיסופים יש הרבה מאוד אנשים שהם עניים, אין להם עבודה, אין להם אפילו אוכל, אז הם עושים פעולות נגד הצבא. כזה בן אדם – אם היה לו בית, עבודה, אוכל ובריאות – הוא לא היה עושה דברים כאלה.

תראו, אני נמצאת עכשיו בבית של סבי, ואין אף אחד ברחוב. משעות הלילה החיילים עלו על הגגות ועושים תצפיות על השכונה. אין טנקים בחוץ, אבל האנשים מפחדים לצאת מהבית. לא יודעים מה הצבא רוצה, מפחדים שיירו בהם כשינסו לחצות את הרחוב. בטלוויזיה רואים כל הזמן את התמונות של הירי וההפצצות. יש הרבה אנשים שקוראים להפסיק את ההתנגדות לצבא. לא רוצים יותר דם, מוות. אין מקום יותר בבתי חולים לפצועים ולמתים.

אתמול ראיתי את הטנקים מתקרבים לשכונה שלי. חברה שלי התקשרה אליי משכונה אחרת, היא ראתה את התמונות בטלוויזיה של החיילים באזור שלנו, והיא ממש בכתה לי בטלפון וביקשה שאהיה חזקה ושאשמור על עצמי. גם הייתי אתמול בתהלוכה שהפציצו, איפה שנפגעו הילדים, אבל עזבתי את התהלוכה ממש כמה דקות לפני שזה קרה, בדיוק ניסיתי להגיע למקום עם החיבור לאינטרנט, ואז התחילו כל הטלפונים מחברים ומהמשפחה שלי, שסיפרו מה קרה. תאמינו לי שאני לא מפחדת על עצמי אלא על האנשים שנשארו בלי אוכל ומים. על ילדים ששומעים את הפצצות והטנקים ובוכים.

עכשיו אני לא יודעת מה צריך לעשות. זה קשה. אנשים אומרים שלא מבינים אותנו. היינו פעם אחים, בני דודים. קשה עכשיו לעשות שלום. אבל אני מאמינה שהוא יגיע. כל יום אני אומרת שהשלום חייב להגיע. כמה מהחברים שלי חושבים שאני משוגעת. חלק מהם ניתקו איתי את הקשר. הם אומרים לי, "האנשים שהרסו את הבית שלך, איך את מסוגלת לחשוב שהם יהיו חברים שלך בעתיד?", אבל אני חייבת להיות חזקה וסבלנית. אם השלום לא יבוא היום – הוא יבוא מחר. זה מה שאבי ואימי אומרים לי כל הזמן. אבי היה פועל בישראל 35 שנה. איך הוא יכול תוך שלוש שנים לשנוא את מי שהיו חברים שלו? כל הפועלים פה, אם תשאלו אותם, הם יגידו שהם רוצים לחזור לעבוד בישראל. המשפחה שלי גדולה, בערך 2,000 איש. הרבה מהם עבדו בישראל, וכולם מקווים לחזור ליחסים שהיו פעם בין שני העמים.

גם האחיינית שלי חושבת על עתיד טוב יותר. לפני ארבעה ימים היא נפצעה מפעילות של הצבא והלכה לבית החולים. כשבאו לרשום את שמה כדי שתקבל פיצוי מהביטוח היא סירבה, כי היא לא רצתה שהשם שלה יופיע ברשימות של הפצועים, כי אז אבא שלה לא יוכל לקבל אישור לעבוד בישראל בעתיד. הייתה מוכנה לוותר על הכסף, רק כדי להבטיח את הסיכוי שאבא שלה יוכל לעבוד שוב בתור פועל בישראל.

לכם ולי צריכה להיות תקווה, כי היא תיתן לנו חיים חדשים, טובים יותר, בעתיד. השלום הוא במעשים, לא במילים. השלום הוא בכל מקום. אנחנו מאבדים אותו היום, אבל אולי נזכה בו מחר, ואם לא מחר אז ביום שאחרי, או בשנה שאחרי, אבל אם נשנה את המצב – נמצא אותו. על זה אני חולמת.