חיוך של מונה ליזה

סרטי בנות ככלל וסרטי בנות המשלבים מחנכים/ות לחיים בפרט היו מתכון בטוח להצלחה עוד לפני שהוליווד גילתה את הצבע. איך נוכל לשכוח את אדון סידני פואטייה בוכה בזמן שלולו שרה לו את השיר המרגש ב"לאדוני באהבה", את לו דיאמונד פיליפס מתחצף ומתחנך ב"לסניור באהבה", את העניים של מישל פייפר ב"סיכון מחושב", ולא פחות את שערות גופו המרשימות של רובין וויליאמס ב"ללכת שבי אחריו" והרשימה ארוכה מלהכיל.

הפעם השנה היא 1953, קתרין ווטסון (רוברטס, המקסימה כתמיד עם החיוך המדהים והצחוק הכובש ) מתקבלת לעבוד בתור מרצה לאומנות בקולג' וולזלי לבנות, קולג' יוקרתי, איכותי ובעל עבר עשיר של הכשרת גבירות משכילות וממושמעות. קתרין מגיעה חדורת מוטיבציה ללמד ולשנות אבל נתקלת באנשי ממסד שמרניים מצד אחד ובחבורת סטודנטיות עשירות אינטליגנטיות ושמרניות לא פחות מצד שני.

האווירה בקולג' איך לומר בשפה עדינה, לא פשוטה, מצד אחד הבנות הלומדות בו באו לרכוש השכלה, דבר המעיד על נאורות ורצון להתפתח, מצד שני החברה השמרנית בארה"ב כולל הבנות עצמן עדיין לא מסוגלת לקבל אשה כישות עצמאית שיכולה להתפרנס בעצמה ואפילו להקים משפחה ולגדל ילדים במקביל.

בתפקידי הסטודנטיות הבולטות מופיעה חבורה מרשימה של שחקניות דור העתיד של הקולנוע האמריקאי: קירסטן דאנסט ("ספיידרמן") המקסימה בתפקיד הסטודנטית הביצ'ית והעשירה שכל מה שהיא רוצה בחיים הוא להיות רעיה ואם למופת, ג'וליה סטיילס ("10 דברים שאני שונאת אצלך") היפיפייה בתפקיד הגאונה הקולית שנקרעת בין חיים פמיניסטים מתקדמים עם קריירה ומשפחה לבין חיים שמרניים אותם מצפה ממנה החברה לחיות, מגי ג'ילנהאל ("המזכירה") הסקסית בתפקיד היהודיה מניו יורק שאוהבת סקס, מנהלת רומנים עם כל מה שזז ובאופן כללי שמה זין על כולם ועוד מבחר נאה של מתוקות אמיתיות שכמו שאומרים בפולנית: "עליהן עוד נשמע".

אז בזמן שקתרין קשישה מתמודדת לה עם הקשיים היומיומיים של לימוד אומנות מודרנית במוסד שמרני, בעיות בחיי האהבה, מחזר שרמנטי שהוא גם מורה לאיטלקית, שותפה חנונית ומשעממת וחבורת סטודנטיות פלצניות, אנו לומדים להכיר את הלך הרוח בתקופה המדוברת בה נשים עוד התחבאו במטבח ולא למדו עדיין לקשר בין גפרור לחזיה, הפלות לא חוקיות, שאותן אף אחד לא העז להזכיר, שוויון זכויות וכל הבוג'ארס. אתם יכולים להבין לאן נושבת הרוח.

לצופה הישראלי יראה הסרט כחביב עד טוב, אך עם מעט ידע כללי בהיסטוריה של ארה"ב צצים ועולים רבדים נוספים שיכולים רק להוסיף לדרמות אותן עוברות גיבורות הסרט. שנת 1953 הייתה שנה של שינויים בארה"ב הנשיא טרומן סיים את תפקידו ובמקומו עלה לנשיאות דווייט ד. אייזנהאואר השמרן, אם תרצו, מן סוג של בן גוריון לאמריקקים. המלחמה הקרה תפסה תאוצה, נושא שוויון הזכויות קיבל גושפנקא חוקית והאמנות שינתה פניה, מקלאסית למודרנית, ג'קסון פולוק (שמקבל יאסו מספר פעמים בסרט) נחשף לעולם, אנדי וורהול החל לצייץ פופ-ארט, ג'ספר ג'ונס ומארק רוטקו החלו לעשות מיליונים ובכלל היה דיסקו.

"חיוך של מונה ליזה" נופל בקלות לקטגוריית הסבבה סרט ליום קליל. הוא לא דורש ממכם להתאמץ ולחשוב ובטח שלא לנתח אותו אחרי. אה כן, כמעט ושכחתי, היה רשום על גבי הקלטת: "תוספות", אז היה, אולי התוספות הלכו לסרט אחר... אני לא הצלחתי למצוא אותן. יהי זכרן ברוך.בערב ביתי של די.וי.די ישבנו שתי נקבות וזכר ונהנינו מכל רגע מרוח, כולל מר בחור שניסה אחר כך להכחיש לשווא.