אי-מייל מרפיח

שמי פידה, אני סטודנטית בת 22, גרה ברפיח – כאן גם נולדתי, אני לומדת צרפתית באוניברסיטת אל-אקצה בעזה, ועובדת בתור מתרגמת. עכשיו אני נמצאת בבית של סבא שלי, שגרים בו 50 איש. חמש משפחות בבית של שישה חדרים, אצלנו כל משפחה היא גדולה, יש הרבה ילדים והמון רעש כל הזמן. אני בבית הזה כבר ארבעה חודשים, מאז שהצבא הישראלי הרס את הבית של משפחתי.

גרנו ממש קרוב לגבול עם מצרים, משהו כמו 150-200 מטר מהגבול. כשבאו להרוס באזור שלנו שמענו את הטנקים מתקרבים, ולא הספקנו לקחת כלום, אני יצאתי מהבית רק עם פיג'מה, וכל הדברים שלי נשארו בהריסות. חברים נתנו לי אחר כך בגדים ללבוש, וגם צילמתי מהם את החומר הלימודי לאוניברסיטה. באותו לילה הרסו 15 בתים ברחוב שלנו, ומאז עברנו לגור בבית של סבא, שמרוחק קצת מהגבול, כי ברפיח כבר לא נשארו בתים להשכרה. אני חושבת שבטוח יחסית באזור הזה, אבל ברפיח שום מקום לא בטוח. טנקים בכל מקום, מעט מאוד אנשים יוצאים החוצה לרחוב. במשך היום חלק מהחנויות פתוחות, וכשיש שהיד החנויות נסגרות לכל היום או לשלושה ימים, אם הוא מהמשפחות שגרות ברחוב.

לפני שישה ימים הכול היה בסדר, אבל מאז שנכנס הצבא התחיל הבלאגן. אתה יושב בבית ופתאום אתה רואה טנק שמתקרב אליך. אנשים מפחדים ממחר בגלל ההרס, כל אחד מפחד שיהרסו לו את הבית, שהוא עמל עליו כל החיים שלו. הם לא מקבלים את זה שהצבא הישראלי הורס את הבתים בגלל המנהרות, כי אדם שסובל כדי לבנות בית, איך הוא יכול להרשות שיהרסו אותו? פה מאמינים שאפילו ההרס של הבתים לעולם לא ימנע את חפירת המנהרות, ושהצבא יכול להרוס את המנהרות מבלי להרוס גם את הבתים, אבל הם רוצים לגרום לפלשתינים סבל.

רפיח היא אזור גבול. לפני שהצבא נכנס אף אחד לא חשב שהישראלים ייכנסו לרפיח, אנשים חיו בתנאים טובים, בביטחון, אבל עכשיו הכול השתנה. אנשים לא חושבים על החיים, הם מנסים למצוא מקלט חדש. אחרים כבר לא דואגים לזה כי הם אומרים שהם מקבלים את הגורל שלהם.

אחותי בת 23, היא מורה לאנגלית. היא מלמדת תלמידים במרכז ברפיח, אבל קשה לה מאוד לעבוד עם התלמידים עכשיו. כשהיא שואלת אותם על שיעורי הבית שהיא נותנת להם, הם אומרים שהם עושים אותם, אבל לא באופן קבוע. הם הולכים לבית הספר בבוקר, אבל לא יודעים אם יהיה להם שיעור או לא. חלק מהם נעשו מאוד עצבניים כי הם נמצאים במקום עם צפיפות גדולה ועם כל האווירה מסביב, והם רבים אחד עם השני.

כרגע יש הרבה טנקים באזור, אני מקווה שיהיה בסדר אבל אני מפחדת שמספר השהידים עולה ועולה. אף אחד לא נמצא ברחובות, זה כמו מלחמה פה. אני מנסה לעזור לאנשים פה עד כמה שאני יכולה, אבל זה לא קל. תשמרו על עצמכם חברים, אני אנסה לשלוח לכם אי-מייל עד כמה שאוכל. לא תמיד הקפה אינטרנט פה פתוח, וגם החשמל נופל לעתים קרובות. תתפללו בשבילנו, אנחנו זקוקים לתפילה שלכם.

*שמה המלא של פידה שמור במערכת. היא כתבה את המכתב באנגלית והוא תורגם על ידי מערכת וואלה! חדשות.