"רק לא עוד 'אלי אלי'"

מזרחיים ושואה ודתיים ושואה והשמנה ושואה ואיקיאה ושואה – ברוכים הבאים לטקס יום השואה האלטרנטיבי במועדון תמונע בתל אביב. בשנה השלישית לקיומו, הפך הטקס של שרה בלאו ואבי גיבסון לטקס המרכזי של אוכלוסיה מסויימת מאוד. בלאו, מנחה במכון אייבשיץ לחקר השואה, אומרת שהחלה לערוך את הטקס בעקבות שיחות עם חברים, בני 20-30, שהסבירו לה שיום השואה הוא יום הווידיאו. "הטקסים הרגילים לא מדברים אליהם. בטקס שלנו עולים אנשים צעירים ומדברים על החיבור שלהם לשואה".

וכך, במעין טייק אוף על טקס שואה מסורתי, עלו עשרה צעירים מתחום האומנות והתקשורת לבמה, ודברו במשך חמש דקות על השואה שלהם. מצד שמאל הוקרן הסרט "הגולם", מצד ימין, על ספה אדומה, שכבה במשך כל הטקס צעירה בעינים עצומות.

הקטע המרגש ביותר היה מונולוג של שרית סבו, עד לא מזמן סטנדאפיסטית שמנה וצחקנית. אתמול, מינוס שלושים קילוגרמים, היא דיברה על הקשר בין שואה להפרעות אכילה. "לאמא שלי יש ארון עם קופסאות שימורים, עשרות, אולי מאה. אמא שלי תמיד אומרת - 'שיהיה, אי אפשר לדעת'. אצלנו אוכלים עד הסוף, מהר, גומרים מהצלחת, לא אומרים איכס על אוכל ולא זורקים אוכל. עד לא מזמן הייתי 120 קילו של זיכרון. זכרתי ואכלתי, הבנתי ואכלתי ושכחתי ואכלתי. כי סבתא שלי היתה רעבה המון זמן. אמא שלי תמיד אומרת - 'שיהיה, אי אפשר לדעת'". סוף הקטע כבר נבלע בדמעות שלה.

יהודה נוריאל, עיתונאי, דיבר מהלב: "יש אנשים שלא מרגישים שייכים, והם התמרדו בדרכים הפסיביות שלהם נגד ההכתבה מי צריך לזכור ואיך… יש ילדים ממשפחות מזרחיות שלא יודעים על השואה, ואז לוקחים אותם למשלחת לפולין ואומרים להם – נו, למה אתם לא בוכים?… אמרו שהשואה היא אירוע מכונן, אבל אם אנחנו לא חלק מהשואה, אולי אנחנו לא חלק מהמדינה?" אבל אחר כך הקונצנזוס חזר. שרון רג'יניאנו סיפר על השואה של אביו, יליד לוב, ואחר כך שר שימי רון, זמר מזרחי, את "העיירה בוערת" בע' וח'. בסוף הערב הוא אמר שהיה שמח להופיע בטקס המרכזי, ביד ושם.

הוא לא היחיד. אין מרחק אמיתי בין הטקס הרשמי לטקס האלטרנטיבי. הטקסטים שהוקראו היו אולי אחרים, אישיים יותר, אבל המסר המרכזי היה דומה – חובה לזכור. בסוף הערב הוקרן ראיון עם ניצולת שואה שאומרת "תעשו את המסיבות שלכם, תעשו מה שאתם רוצים, אבל תזכרו".

הקהל ביציאה דיבר על הצמא העצום להתחבר לשואה, להיות בטקס, אבל "לא לשמוע שוב את 'אלי אלי'". ורק תום שגב, היסטוריון, עיתונאי, ירושלמי בין תל אביבים, בן חמישים בין בני עשרים, אמר: "זה לא היה שונה בהרבה מהטקס שהיה היום ביד ושם, הקלישאות היו אולי אחרות, אבל עדיין קלישאות. ואני לא בטוח שזה רע".