יאללה סכנין יאללה

אני מאוד מקווה שקבוצת בני סכנין תיקח היום את גביע המדינה בכדורגל. גביע בסכנין טוב לישראל. אני מכל מקום מתכוון לעודד היום את בני סכנין מהיציע. ניצחון שלהם יפגע במאצ'ואיזם היהודי הלאומי במקום שכבר מזמן היה צריך לפגוע בו.

האהדה שלי לבני סכנין אינה נובעת בכלל מהעובדה שעבאס סואן, ליאור אסולין וגבריאל לימה הם שחקנים מצוינים. זה גם לא מזיק. אני אוהד את סכנין בעיקר משום שיהיה טוב למדינת ישראל אם קבוצה מעיר ערבית תזכה לראשונה בתולדותינו בגביע. זה שנים שהיהודים והערבים בישראל הולכים ומתרחקים. אם נותר תחום אחד שבו השילוב גדל צריך לשמוח על כך, לעודד זאת, ולקוות שהדבר יקרה גם בתחומים נוספים של חיינו.

כדורגל אף פעם לא היה רק ספורט, במיוחד לא בישראל. כשהייתי ילד ידענו מה ההורים של כל אחד מהילדים חושבים ברמה הפוליטית, לפי קבוצות הכדורגל שאהדנו. אבא שלי ז"ל היה יקה, תעשיין, שהעסיק עשרות פועלים ולא יכול היה בשל כך להצטרף להסתדרות. בכלל אי אפשר היה להעלות על הדעת שאני אהיה אוהד הפועל או בית"ר. גדלתי כאוהד שרוף של מכבי ת"א. משעמדתי על דעתי הפוליטית, נטשתי את אהובת נעורי. שנים רבות חיפשתי קבוצת כדורגל חדשה להזדהות איתה. זה תהליך כואב ומביך. יחד עם זאת, מרגע שהחלטתי שבשבילי כדורגל הוא קודם כל אמירה חברתית-פוליטית, היה קל יותר. אם הכדורגל הוא בשבילי אמצעי לתיקון עיוותים בחברה, אני עם בני סכנין.

אני מניח שלהיסטוריה שלי כשגריר בדרום אפריקה יש קשר לעניין. עוד במחצית השנייה של שנות השמונים עמדנו במשרד החוץ על כך שההשתלבות של השחורים בכדורגל בדרום אפריקה היא למעשה הדרך היחידה בה הם באים לידי ביטוי ברמה הלאומית. ההישגים בכדורגל הפכו מנוף חשוב עבור הציבור השחור בדרך להפלת הגזענות הלבנה. החל מ-1987 נפגשתי בעקביות עם ראשי התאחדות הכדורגל הדרום אפריקנית (השחורה) והבנתי שהם עוסקים למעשה בכיבוש גולים נגד האפרטהייד ולאו דווקא בכדורגל לשמו. תופעה דומה קרתה גם בכדורסל בארצות הברית במחאה על ה"סגרגציה" (ההפרדה בין שחורים ולבנים) האמריקנית הידועה לשמצה.

דבר דומה קורה עכשיו גם לנו בישראל. אין כמעט קבוצת כדורגל כיום בליגות העליונות שלנו (למעט בית"ר ירושלים) שאין בה שחקנים ערבים. זו הדרך היחידה כמעט בפני הנוער הערבי להגיע לפסגה ולתהילה ברמה הלאומית, כולל לנבחרת ישראל. ועכשיו ישנן גם קבוצות מצליחות של ערים ערביות , שבהן תלכיד נהדר ערבי-יהודי-נוצרי, מאוזן ופורה. אני מאמין שזו מגמה בלתי הפיכה. בעוד עשרים שנה ישחקו בליגות העליונות שלנו בכדורגל יותר ערבים מיהודים. אולי אפילו בנבחרת הלאומית. אנחנו לא צריכים להשלים עם כך – אנחנו צריכים לשמוח על כך. אם רוצים שילוב אמיתי, אם רוצים דו-קיום, צריך לעודד את המגמה ולהפוך אותה מנוף לחיזוק הדמוקרטיה והחברה הישראלית. אם ייעשה ניסיון להלחם בתופעה, לא יהיה במדינת ישראל כדורגל בעוד עשרים שנה.

נשארה בעיה קטנה אחת – מה עושים עם ההמנון הלאומי, סמל הסמלים שלנו, שערביי ישראל מתקשים להזדהות עם מילותיו? האם אנו צריכים לצפות מאלפי אוהדי סכנין לשיר את ההמנון באצטדיון הלאומי ברמת גן? אני סבור שהציפייה הזאת מצד הציבור היהודי בישראל אינה ריאלית. ערביי ישראל אינם יכולים להגיע כיום, תוך כדי המלחמה הנוראה מול אחיהם הפלסטינים, לדרגת הזדהות עם ההמנון הכל-יהודי שלנו שתאפשר להם לשיר אותו. וזאת גם אם וכאשר יזכו בגביע. אני ממליץ מאוד לא להסתכל לערביי ישראל על השפתיים בעת נגינת ההמנון בגמר הגביע הקרוב. אם יהיה פעם שלום, אפשר יהיה להוסיף על ההמנון בית שיאפשר גם להם לשיר אותו בעוז.


* ד"ר אלון ליאל שרת כמנכ"ל משרד החוץ בתקופת ממשלת ברק וכשגריר ישראל בדרום אפריקה בשנים 1994-1992.