אדמת א"י אינה סתם חול

אין עוד עם שקדושת חיי אדם היא חלק מהמורשת שלו כמו העם שלנו, ומי שבקי במורשת ובמקורות יודע את זה. אבל מותר האדם מהבהמה, הוא צלם האלוהים שבו. העובדה שיש לו אידיאלים, מטרות, ערכים, עקרונות ואהבות שלמענם הוא חי, ולמענם, אם צריך, הוא מוכן להקריב את חייו. מטרות ואידיאלים אלו נותנים טעם לחייו ומשמעות למותו.

במהלך ההיסטוריה האדם מסר את נפשו על מזבחם של עקרונות שונים: דתיים, חברתיים, מוסריים וכמובן לאומים: משחר החברה והלאומיות, אנשים היו מוכנים לצאת למלחמה אפילו על שעל אחד של אדמת המולדת.

אדמת ארץ ישראל אינה רק קצת חול וסלעים. האדמה ספוגה היסטוריה של העם שלנו, של הגעגועים, הדמעות, התפילות וסיפורי הגבורה. נאמר בשיר "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם". ברגע שהאדמה נטענת במורשת ובגעגועים היא מפסיקה להיות משהו פיזי, יש לה נשמה. על האדמה שלנו הלכו הנביאים והיא ספגה את דמיהם של כל מקדשי שמה של ארץ ישראל במשך הדורות. איזו התרגשות היתה בששת הימים, כששיחררנו את ירושלים וענתות ושילה - לא מתרגשים ככה מקצת חול.

בימינו, אני מקווה שלא אצל כל העם, ובוודאי שלא אצל המתנחלים, יש, לצערי, אינדיבידואליזציה ואטומיזציה של החברה, והפרטה של כל האידיאלים. אדם חי בשביל עצמו. לא רק שאנשים אינם מוכנים להיות קורבן של המדינה שלנו, להיפך: הם רוצים שהמדינה תהיה הקורבן שלהם. אנשים חושבים: "אז תהיה קצת פחות ירושלים וחברון וגוש קטיף ואולי עוד מעט גם חיפה ותל אביב, העיקר שאני אחיה". זה הלך מחשבה חולני, שמי ששותף לו לא היה חי במדינה הזו אלמלא אנשים שחשבו אחרת.

ולא מדובר רק על חמישים השנה האחרונות. אנחנו עם של כמעט ארבעת אלפים שנה. קדמו לנו המכבים ועשרת הרוגי מלכות וחנה ושבעת בניה ואותם חלוצים מימי ראשית הציונות, שמתו בקדחת. הם לא רצו למות אבל הם מתו על מזבח האדמה הזאת, שאפילו לא היתה אז מדינה. גם צה"ל לא רוצה להקריב את חייליו, אבל ההישגים באים ביסורים, אין רק את הילד הפרטי שלך: יש עם, ארץ, מורשת. מי שחיי אדם קדושים בעיניו מחיי עמו – בעיני הוא אפילו לא בנאדם.

מה שמוזר הוא שאותו שמאל, שמתנגד למאבק של העם שלנו על האדמה שלנו, מוכן לקבל את המאבק של הפלסטינים על מה שהם מגדירים כאדמות שלהם. השמאל הזה מוכן לקרוא לאותם טרוריסטים ושאהידים בשם לוחמי חירות, ומכפיש את כל הממשלות שלנו כ"כובשות".