כמה קילומטרים שווים הילדים שלנו?

הכותרת האמיתית של הדיון צריכה להיות אחרת בכלל. הרי ברור לכל בר-דעת שלא מדובר על קדושה של סתם אדמה (מקסיקו, נגיד) לעומת קדושת חייו של סתם אדם (נורווגי, נגיד). המשוואה הכאילו ערכית-מוסרית הזו, היא רק בין 'קדושת ארץ-ישראל' לקדושת חייו של האדם היהודי. הוא ואין בלתו.

וכיוון שכך, הדיון מצטמצם אל גבולות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לספירת מטרים וקילומטרים של אדמת קודש אל מול ליטרים וגלונים של דם יהודי. רק יהודי.

ובתרגום חופשי: כמה קילומטרים מרובעים שווים לנו הילדים שלנו? את מי אנחנו מוכנים להקריב על צומת כיסופים? את הבן של השכן? את הבן-דוד? ועל ציר פילדלפי? את הבעל? את הילד שלנו ממש? וכן הלאה בתוך השטחים הכבושים כולם (כן, כן, כולל הכיבושים מראשית הציונות).

אני בטוחה שיותר נוח לקיים את הדיון באופן אקדמי, קר ומנוכר (מה אומר הרמב"ם ומה הרמב"ן, והרב קוק, והרצל ואחד העם וז'בוטינסקי וגורדון). אז אפשר גם כך, ובאותה הזדמנות, אקדמית, תורנית והיסטורית, צריך גם להזכיר שהמלחמה הציונית-יהודית שלנו אינה על שטחים ואף פעם לא הייתה. המלחמה היא מלחמה על הקיום ממש, מלחמה של 'הקם להרגך השכם להרגו'. מלחמת אין ברירה של היהודים נגד האנטישמיות המשתוללת חופשי בעולם והפלסטינים נסחפו לתוכה שלא בטובתם או באשמתם. סתם כי הם היו פה כשהגענו. ולנו לא הייתה, ועדיין אין, ברירה.

ועכשיו, אחרי מאה-פלוס-משהו שנות ציונות, מתמקדת המחלוקת על קרקע מוגדרת ונשפכים עליה דמים. של יהודים ושל פלסטינים. ומי שחיי אדם חשובים לו, סופר את כולם. מי שהאדמה קדושה לו, לעומת זאת, סופר רק את קדושיו היהודים שדמם נשפך על אדמתו הקדושה.

הכאב על אבדן בן, נכד, אח, אישה, הורה וכל קרוב אחר, אינו דומה לכאב הויתור על פיסת קרקע. כל המקדש את האדמה באופן המסכן חיי אדם עובר בפירוש על 'ייהרג ובל יעבור' ודם ההרוגים והנרצחים בראשו. קדושה אי אפשר לספור ולכמת. לכל אחד הקדושה שלו. קילומטרים מרובעים ובני-אדם ניתן לספור בקלות. המחלוקת היא על האדמה, התשלום הוא בבני-אדם. נראה לכם הגיוני?