שמחה ועצב ביום הזיכרון

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל 2004. ברדיו מתנגנים שירים שמותירים מחנק בלתי פתיר בגרון ובראש צפות ועולות תמונות של פני אנשים שאינם עוד. זו האווירה שליוותה אותנו בנסיעה ל"נווה-שלום", ישוב דו לאומי ליד לטרון.
בין מורדות ירוקים של דשא עשיר וסבוך ושדות בהם החיטה כבר צמחה שוב, ממוקמת "נווה שלום", ירוקה ומסבירת פנים. הכניסה נראית כמו אתר תיירותי המכבד עצמו – שלטי הכוונה לאוטובוסים, מרכז קשרי חוץ ומשרדי קבלה. נכנסנו דרך שער ללא מאבטח לבית-הספר היסודי של היישוב, שהנהלתו הסכימה לראשונה להכניס עיתונאי ביום רגיש שכזה.

בכניסה לבית-הספר עוברים תחת פסל של קשת צבעונית, אשר משרה אוירה נינוחה ואופטימית. הילדים מנסים לתפוס כמה דקות משחק לפני שיתחיל היום. ניתן להבדיל בין התלמידים היהודים לערבים בשל צבע חולצתם. עבור אלה מדובר ביום זיכרון, ועבור האחרים? האם לבן הוא אחד מצבעי הקשת?
במגרש הכדורסל מתארגנת קבוצת ילדים למשחק. ילד אחד צועק: "אבל בלי לבחור ערבים". ילד אחר עונה לו: "לא, אבל גם הם טובים בכדורסל. אפשר לבחור ערבים". בסופו של דבר יש הסכמה. גם הערבים יוכלו להשתתף.
יום הלימודים מתחיל. עבור כיתה ו' זהו יום מיוחד, כיוון שהם מעלים את טקס יום הזיכרון. אבל רק התלמידים היהודים של הכיתה ישתתפו בו. התלמידים הערבים יעברו פעילויות חינוכיות שונות באותו הזמן.
אל הכיתה נכנסת מל, המורה היהודייה, והיא מתחילה בהסברים והכנות אחרונות לקראת הטקס. מספר דקות אחריה נכנסת מחויכת אל הכיתה פטן, המורה הערבייה. היא מצטרפת לכיתה עם תלמידים ערבים נוספים, ומזרזת אותם להתערבב יחד עם היהודים.
פטן מדברת בערבית אל הכיתה ומתרגמת לאחר מכן בעברית: "היום הוא יום
הזיכרון לחללי צה"ל ואנחנו נדבר על מה זה אומר לשני הצדדים. היום ליהודים יש את יום הזיכרון ומחר את יום העצמאות. לערבים, לעומת זאת, יש מחר יום עצוב שאותו נציין ב- 15/05 וזהו יום ה"נקבא". זהו היום בו מדינת ישראל הכריזה על עצמאותה, ולערבים נלקחה העצמאות, המדינה הבית."
כמו שלכל כיתה בבית הספר המורכב הזה יש שני מורים, יהודי וערבי, יש גם שני מנהלים, מנהלת יהודייה ומנהל ערבי. מיה קרני, המנהלת היהודייה, מסבירה לנו כיצד צוות המורים וההנהלה מתמודדים עם שתי נקודות מבט כה שונות:
"אדם יהודי תמיד ישאל אותי: כיצד מתמודדים בבית הספר בימים שבהם מתרחש פיגוע? ואילו אדם ערבי תמיד ישאל אותי : כיצד אנו מתמודדים עם פינוי משפחות מבתיהם? אנחנו מתייחסים לכל תקרית אלימה בביקורתיות ומגנים אותה. איננו מאמינים בדרך זו, גם אם מדובר בחיסול מנהיגי טרור".

צלצול של נעימה ערבית מתנגן לפתע. יוצאים להפסקה. ליד הקשת שניצבת בחצר, מתגודדים תלמידים שכבר מורגלים בכניסת מבקרים לבית ספרם המיוחד. "כאן בחצר ישבה אתנו הילרי קלינטון, ופה ריצ'ארד גיר שאל אותנו שאלות", הם מצביעים באדישות, מוכנים כבר לשלוף את התשובות לשאלות ששמעו כבר כל-כך הרבה פעמים.
אוסאמה מספר כי הוא מעדיף לדבר ערבית כי זו השפה שלו, אך אמא שלו אומרת לו שכדאי לו לדבר עברית כדי להתאמן כמה שיותר. יש לו עוד שבעה אחים שלומדים באבו גוש, שם הוא גר. הם היו רוצים ללמוד גם בבית הספר ב"נווה שלום" אך הם אינם יודעים עברית. הוא לא מאמין בשלום, למרות שבבית הספר יש סיכוי לשלום. "אני גאה להיות בבית-הספר הזה, זה נדיר", הוא אומר. "אולי המקום היחידי בעולם שיש בו שלום".

ההפסקה מסתיימת. התלמידים היהודים ממהרים לאולם בו יתקיים הטקס, ואילו התלמידים הערבים מתכנסים לפעילות משלהם. מיה קרני פותחת את הטקס: "אנו רוצים לבקש מחיילנו תודה על כך שבזכותם קיימת המדינה, אך רוצים לבקש מהם סליחה על כך שבחרנו בדרך המלחמה ולא בדרך אחרת". בסיום דבריה, על מילות השיר "בואו ונדליק ביחד נר", מדליקים כמה ילדים נרות נשמה והטקס מתחיל.
באותו הזמן, בחלק אחר של בית-הספר, התלמידים הערבים צופים בהצגה המגוללת את סיפורה של נסיכה סגורה בביתה, אשר רוצה להביא את השמש לחייה.
הטקס נמשך, ובעוד כמה שניות תחל הצפירה. איך יתנהגו התלמידים הערבים בעת השמעתה? תלמידה אחת אומרת לנו: "לדעתי הם יעמדו מתוך כבוד. אבל אני לא בטוחה". את הדילמה הזו כבר פתרו אחרים. ב"נווה שלום" לא מותקן צופר המשמיע את הצפירה, והתלמידים הערבים כלל לא שומעים אותה. הצפירה הושמעה באמצעות מקלט רדיו.
הטקס שהוכן היה מרגש, אך לא שונה בתכניו מהטקסים הרגילים המתקיימים בבתי הספר.
לאחר הטקס אנו נעמדים לשירת התקווה. המילים "להיות עם חופשי בארצנו" היו מאז ומתמיד טעונות ושנויות במחלוקת. היום הן היו חזקות ומבלבלות מתמיד.

התלמידים מתחילים לטפטף חזרה אל הכיתות, כאשר לפתע בוקעת מאחת הכיתות מוזיקה רועשת וקולות צחוק. תלמידים ערבים ויהודים רוקדים יחד ושרים לצלילי מוזיקה סוחפת. המנהל הערבי, פאייז, נכנס לכיתה ונוזף בהם. אחד התלמידים היהודים טוען לעברו: "אבל לנו לא איכפת אז, למה לך איכפת?". השאלה המשיכה להדהד בכיתה גם לאחר שהמנהל החרים את המוזיקה, והתלמידים התפזרו אל הכיתות.
אל כיתה ו' שהתאחדה שוב נכנס בוב, המורה להיסטוריה. הוא מנסה לקיים דיון אודות המשמעויות של המילה "עצמאות".

הדיון הופך להיות סוער, ועולות בו מחלוקות רבות. בוב מנסה להרגיע את הרוחות: "אין לכם תרבות דיבור, איך אתם רוצים לבנות עם ביחד?". הדיון נשאר עם מספר שאלות פתוחות באוויר. כנראה שרק הזמן יוכל לפותרן. בוב מסיים את השיעור במילים: "אינני מאמין ביום העצמאות, כי עד אשר לא יחיו כאן שני עמים בעצמאות מלאה, אין כל סיבה לחגוג".

בעודנו תוהות על מילותיו של בוב והמשמעות המורכבת שלהן, אנו נכנסות למכונית, כל אחת עם עצמה. ברדיו עדיין מתנגנים השירים, והמחנק עוד לא נפתר. אנו שוב מוקסמות מהשדות הפרושים עד מעבר לאופק, וחושבות על הרגעים העדינים והמורכבים שחווינו היום. שמחנו על כך שבית הספר אפשר לנו להציץ אל המיקרוקוסמוס של העולם האידאי בו היינו רוצות לחיות, אך איך עושים זאת, איך הופכים זאת למציאות? כנראה שהדרך לשם עוד ארוכה וקשה.