שואה, מה מצחיק בזה

בתור ילד בן 17, נדב פרישמן זוכר את עצמו הולך במשלחת במחנות המוות בפולין, ומתאמץ לא לצחוק בקול רם. "הסתובבתי שם וחשבתי על כל מיני צחוקים שהיו יכולים להיות שם, לא אמרתי כלום, כמובן, היו יכולים להרוג אותי". עשר שנים אחר כך, פרישמן, כבר סטנדאפיסט ומנהל אמנותי במועדון הכאמל קומדי קלאב, ניסה את בדיחות השואה שלו על הקהל.

איזה שלט תלוי בכניסה למקלחות הגזים באושוויץ?
זהירות מדרגה

"אני יכול להגיד שבדיחות שואה לא עובדות. לעולם לא תמצא קהל של 100 אחוז שצוחק מזה. לי היו במופע בערך עשר דקות של בדיחות שואה. זה היה יכול להיגמר במכות. אבל אני אומר שאין פרות קדושות, אפשר לצחוק על הכל. מי שלא רוצה, שיישב בבית עם החברה שלו שתכין לו מרק. היתה שואה, שש שנים אנשים היו שם, בטח יצא להם גם לצחוק בדרך למקלחות. הרי צוחקים מכל מצב, ואני אמצא ממה הם צחקו שם".

פרישמן הודף את הטענות על פגיעה ברגשות הניצולים. "צחוק הוא לא חוסר כבוד, הוא רק ההיפך מרצינות. בצחוק יש איבוד שליטה, וזה מה שמפחיד את האנשים. בעוד 20 שנה, כשכבר לא יהיו ניצולים, יום השואה יהיה כמו תשעה באב. הדרך היחידה לא לאבד את זה היא דרך הצחוק, האובר-רצינות היא שתגרום לשכחת השואה".

גם בבדיחות שואה, מסתבר, יש גרוע וגרוע יותר. פרישמן: "יש בדיחות שהן ממש רוע, סבון מאנשים וכאלה, אבל גם בזה יש קטעים מצחיקים. חשבנו פעם לעשות מערכון על ישיבת "סיעור מוחות" אצל מנגלה: 'אולי נחבר לה מסרק לכיס המרה?' וכו'. לא מצחיק. אולי בסרט מצויר זה היה מצחיק".

שגית סול, חלק משלישיית אפקט הדומינו, מספרת שפעם גם הם היו נוהגים לספר בדיחות שואה, אבל רק מול קהל מצומצם של 20-25 איש בצוותא 2. "היינו עושים מערכון של מישהו בשואה שמבקש מספר ממישהי, והיא כמובן מראה לו את היד. עכשיו לא יעלה על הדעת שנעשה את זה, זה לא מתקבל בקהל. יכול להיות שבחדר החזרות נזרוק דחקות על זה, אבל כולנו יודעים שאין סיכוי שזה עולה לבמה. אי אפשר לצחוק על השואה אפילו מול קהל צעיר, ייקח עוד הרבה זמן עד שזה יקרה".

היטלר יושב במפקדה עם חיילים שלו, לקראת סוף המלחמה, המורל נמוך. "אדולף, אולי תספר לנו איזו בדיחת שואה", מבקשים החבר'ה והיטלר עונה: "עזבו, יש דברים שלא צוחקים עליהם".


ד"ר נתן דורסט, ניצול שואה ומנהל קליני של עמותת עמך לטיפול בניצולי שואה ודור שני, לא צוחק. "אני יכול להבדיל בין ערב ביתי, כשמישהו מספר בדיחת שואה, ובין ערב סטנדאפ, כשאתה מדבר לפני קהל. יש עדיין בארץ 250 אלף ניצולי שואה, רובם מבוגרים מאוד, ועם הגיל הם הופכים ליותר פגיעים ורגישים. גם דברים קטנים יכולים לעורר אצלם כאב ובכי ורוגז. מה שיקרה בעוד שלושים שנה, כשהניצול האחרון יהיה בקבר, לא יעניין אותי, אבל בינתיים מי שמספר את הבדיחות צוחק על אמא שלי ואבא שלי ואחיותי שנרצחו בשואה. מבחינתו זו היסטוריה, בשבילי זו המשפחה".

- סטנדאפיסטים טוענים שככה הם דווקא מתקרבים לשואה, מוציאים אותה מהממלכתיות.

"מבחינה תיאורטית אני יכול להבין את זה, אבל כשאני חושב על אותו אדם שמספרים לו בדיחת שואה, והוא רואה לנגד עיניו את האנשים שנרצחים וצוחק, זו מחשבה לא נעימה בשבילי".

דורסט היה בן שבע כשאביו נלקח למחנות המוות. מאוחר יותר נלקחה אמו והוא נמלט לבדו להולנד. מכל משפחתו שרדו רק הוא ואחותו.
- לניצולים אין בדיחות שואה, בינם לבין עצמם?

"בטח שיש, בזמן השואה אחת מהדרכים להתמודד היתה לעשות מכל דבר בדיחה. אם אכלת משהו ולא ידעת אם זו חתיכת חרא או תפוח אדמה מקולקל, היית אומר "אבי געזונט", כלומר "שנהיה בריאים", אפילו אם אכלנו חרא". דורסט גם מציין שיש פרות קדושות שטרם נשחטו. על השואה כבר מותר לצחוק, לדבריו, על חללי צה"ל - לא, ואולי עדיין לא.

בדיחה עכשווית בגרמניה: זורקים יהודי וטורקי מראש מגדל, מי יגיע ראשון? הטורקי - כי הוא עשוי מחרא. היהודי הוא אפר שמתפזר ברוח.

פרופסור אדיר כהן, ראש הקתדרה לחינוך ולחברה באוניברסיטת חיפה, מבדיל בין שני סוגים של הומור שואה: הבדיחות שנוצרו כבר בשואה עצמה, והיו המון כאלה, והבדיחות שנוצרות בישראל, ובגרמניה, לאחר השואה.

"בדיחות אינן דבר תמים, אלא אינדקס תרבותי. בישראל בדיחות השואה הן חלק מתהליך של תראפיה עצמית. זו אינה זילות או גסות נפש. הסטנדאפיסטים אולי חושבים שהם מאוד נון קונפורמיסטים ואמיצים, אבל הבדיחות האלה מצביעות על פחד עצום, להיות בסיטואציה שמזכירה את השואה". כהן רואה בלגיטמציה של בדיחות השואה תהליך בריא והכרחי. "בעולם התרבותי שלנו יצרנו כל מיני פרות קדושות שלא צוחקים עליהן - מוות, קדושה. אבל בשבטים הפרימיטיבים שולחים למשפחת אבלים בדחן, שיחזיר אותם לחיים".

לא רק יהודים גאים צוחקים על השואה. לפני מספר שנים נסע כהן לגרמניה ואוסטריה וחקר שם את ההומור העכשווי, התוצאות התפרסמו בפרק "הומור מול המשרפות" בתוך הספר "חיים בצחוק". "בשנים האחרונות הבדיחות מעלות המון מוטיבים של השואה, וזה בהחלט סייסמוגרף לעליית הימין הקיצוני, שנאת הזרים והאנטישמיות. כיום ההומור הזה מופנה בעיקר נגד הטורקים, אבל השואה נכנסת לשם. למשל בבדיחה: רכבת מלאה עובדים טורקים יוצאת מאיסטנבול לגרמניה. כשהיא מגיעה לפרנקפורט היא ריקה. איך זה ייתכן? היא עשתה חניית ביניים באושוויץ".