דת ומדינה מופרדות בצרפת זה מאה שנה. הוויכוח היה על השאלה האם צרפת תאסור חבישת הרעלה המוסלמית ושאר סממני דת כגון כיפות וצלבים, במוסדות ציבוריים. הוויכוח לא היה סוער ובעל חשיבות רבה כל כך לולא היה מופנה בעיקרו נגד האוכלוסייה והדת השניות בגודלן בצרפת (10% מן האוכלוסייה, שהם 6 מיליון איש).
לפתרון הבעיה מינה נשיא צרפת ז'אק שיראק ועדה שתבחן את הנושא. האתגר היה להחליט החלטות בלי לחולל תגובת נגד קשה. הדעות בנושא התחלקו באופן הבא (הן מצד חברי הממשלה והן מצד הרחוב, אשר את חלקם ראיינו):
גורמים ממסדיים אומרים כי "צעד זה אינו מכוון נגד האסלאם אלא להפך, הוא בא להגן על הנשים מלחצים פונדמנטליסטים, ולהגן על החילוניות בצרפת".
אחרים טוענים כי "החוק רק יגביר את העוינות כלפי המדינה ולא יחליש אותה. יש להנהיג אפליה מתקנת".
רבה הראשי של צרפת, ז'וזף סיטרוק, חושש שמא חקיקה כזו עלולה לגרור איסור גורף על הצבת כל סממן דתי. הוא דוחה את טענת המדינה על חילוניות: "חילוניות אמתית מתבטאת בניטרליות של המדינה כלפי הפלורליזם הדתי... אף דת אינה צריכה להשתלט על דת אחרת, ותפקיד המדינה הוא להבטיח דו-קיום של שלום וכבוד בין כל הדתות".
"תמיכת הרב אינה נובעת מהפחד מאיסור חבישת כיפות בבתי הספר, שכן רוב היהודים לומדים בבתי ספר פרטיים, שלא כמו המוסלמים שרובם במסגרות הממלכתיות".
"המוסלמים מתנגדים כמובן. ישנו זעם גדול. יש הקוראים לא לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. אם אצטרך לבחור בין הפניית עורף לחוקי המדינה לבין חוקי הקוראן, אעבור על חוקי המדינה... היום אוסרים רעלות, ומחר יאסרו עלינו להיות מוסלמים".
עיקר המלצות הוועדה שהוגשו לנשיא היו להלן:
1) לאסור עטיית כיסוי ראש, כיפות וצלבים במבני ציבור ובבתי ספר.
2) להפוך את חגי היהדות והאסלאם (יום כיפור ואיד אל-אדחא, המציין את סוף הראמאדן) לחגים לאומיים.
3) לאמץ אמנה של חילוניות.
4) להקים גוף למאבק באנטישמיות ובאפליה הגזעית במדינה.
5) לחתור להוראת השפה הערבית במסגרת החינוך הממלכתי.
בסופו של דבר התקבל החוק באופן גורף, וחצה קווים פוליטיים: 494 בעד, 31 נגד.
כמחצית חיי חייתי בארץ הנהדרת צרפת, ובתור שכזה אני תומך בחוק, משום עקרון החילוניות והמורשת הצרפתית. "איש כל הישר בעיניו יעשה" בביתו ובקהילתו, אך לא במוסדות הציבוריים אשר מייצגים את גדולת צרפת, מורשתה וההיסטוריה המפוארת שלה.
הכלל הדתי
ד"ר אברהם סלע, ראש המחלקה ליחסים בינלאומיים ומרצה בקורס "קנאות אסלאמית: הסתגלות, מחאה וטרור" מסביר: "החוק נקרא 'כלל הסממנים הדתיים' כדי שלא ייראה כמכוון דווקא נגד המוסלמים. הבעיה אינה עם כלל המהגרים המוסלמים אלא עם החדשים שבהם, משום האסלאמיזציה הפועלת דווקא בקרבם. מערכת היחסים מתוחה לא רק בין המחוקק לבין המוסלמים, אלא בין המוסלמים לבין עצמם. מצד אחד הוותיקים, המוטמעים יותר בחברה, אינם רוצים שיזהו אותם עם החדשים. מצד אחר החדשים, קיצוניים ושמרניים יותר, רוצים לשמור על התרבות האוטנטית שלהם, ולהיטמע פחות בחברה".
החוק יגביר או יחליש את האסלאמזציה?
חקיקת החוק תעורר שני דברים: תגובת נגד בקרב המהגרים החדשים, כמי שמרגיש איום על זהותו. דבר שני, החוק, השולח את המסר הברור שצרפת לא תוותר בעניין, יגביר בקרב הדור השני את הנטייה להתבולל כדי להיות חלק מהחברה.
מה יקרה לאורך זמן?
תלוי במעשיה של צרפת. גלי ההגירה לא יחדלו, להפך, לכן השאלה היא האם צרפת תרשה לעצמה לשנות את הגישה כשיתברר כי השיגה תוצאות הפוכות, או שפשוט תפעל בנחישות ליישום החוק.
האם החוק נובע מאסלאמופוביה?
ברור שישנה מודעות לבעיות שגורמות קהילות המהגרים, אבל עוד לפני 11 בספטמבר היה מתח תרבותי, גידול מהיר, נטייה לחיות בקהילות סגורות וחוסר רצון לקבל את הערכים של אותן מדינות. יתר על כן, ודאי שזה הוסיף עוד ממד. יש פחד כללי במדינות אירופה בהקשר לטרור.
תרומת החוק ליכולת להתמודד עם הטרור הנה אפסית, הוא נועד בראש וראשונה לשמר את החילוניות בצרפת.