הפרשנים הולכים לעזה

מה אומרים פרשנים על שתי המכות הרצופות ברצועה? האווירה נעה מעגמומיות עם מבט פרקטי, עבור בניתוח אנליטי נטול הצעה קונקרטית, וכלה בקדרות סוחפת. רק לפרשן אחד יש תשובה ברורה.

המסר: תיסכול, דיכדוך ועייפות החומר, אין ממש מה לעשות. אנחנו לכודים במעגל קסמים מרושע. מתחיל בתיאור של איך מן הסתם נראית ישיבת החירום בקריה תוך הדגשת השקט, העצב, העייפות. לקראת הסוף כותב הבר "אז מה אתם מציעים? שאל אתמול ושלשום וישאל מחר ומחרתיים אריאל שרון".

הסגנון: כמו המסר. "מה רצינו ולא עשינו? כמה נהרוג מהם? עשרה? מאה? אלף? ואז מה?" שואל הבר וחותם בציטוט משיר של נתן יונתן ז"ל: "הכל ישוב אל המצולות".

המסר: אסור להגיב מהבטן. חייבים לקחת צעד אחורה ולהגיב בחוכמה, כדי שהנפגעים יהיו בצד שלהם. פישמן מזהה את טביעות האצבע של החיזבאללה בתחכום של הפיגועים, ומוצא עדות להסלמה ממשית בעובדה שלפלסטינים לא אכפת לאחרונה לפגוע במעבר ארז, למרות שפרנסת אלפי משפחות פלסטיניות תלויה בו. פישמן חותם באמירה שמערכת הביטחון צריכה להציע מענה ביטחוני, אבל הפתרון האמיתי תלוי בדרג המדיני ובתשובה לשאלה "מה התכלית של המענה הצבאי ומה אני עושה שם בכלל – שאלות שנשאלו גם בלבנון, באיחור של 15 שנה".

הסגנון: אנליטי, נטול רגשנות לחלוטין. שופע פרטים טכניים על סוג המטענים המוכיח את מעורבות החיזבאללה.

המסר: הם ברברים, אבל חייבים לצאת מעזה למעננו, ולא לחשוש שמא ניתפש כפחדנים. לאחר שהוא מסיים לספור מי התחיל ומי הרביץ חזק יותר, עובר לונדון למוד של תבונה סבלנית, וקובע שלמרות הכל אין להיגרר אחרי הכעס, הבחילה והצער, ויש לצאת מעזה לטובתנו ולא לחשוש מתווית של פחדנים. הוא חותם בקריאה לשרון, "איש עז נפש", לעשות מעשה אמיץ אחרון לפני שיירד מבימת ההיסטוריה.

הסגנון: פרספקטיבי. לונדון פותח בסיפור תנ"כי (שאול ושלושת בניו, שנפלו בגלבוע וראשיהם הוקעו על חומות בית שאן) כדי לדון בשורשי הסלידה מביזוי המת והערך של הבאת גופה לקבורה. הוא מנתח את תופעת ההתעללות בגופות (כפי שקרה להרוגי הנגמ"ש שלשום) וקובע שמותר לומר כי "רבים מהם ראויים לכינוי פראי אדם". לונדון מכביר בדוגמאות היסטוריות כדי להוכיח שגם אם קרה כדבר אצלנו, היה זה מקרה חריג, ואילו אצלם מעשה שכיח.

המסר: הכיבוש משחית, המתנחלים ברצועה מטורפים ועובדי אלילים, כל מי שלא משיחי מבין שחייבים לצאת מעזה. יאללה, תחזירו את החיילים הביתה.

הסגנון: חריף, אפילו משתלח, עתיר בשמות תואר, במשחקי מלים ובהתחכמויות שונות. "הם מאמינים באלוהים, אבל האלוהים שלי אינו רוצח ואינו התאבדותי סופני. אני מנער את התנ"ך שלי כבר שעה, ולא נופל לי שום ציר פילדלפי". גפן לובש אצטלה של קול קורא במדבר: "תקשיבו היטב, תקשיבו מה אלוף פיקוד דרום לשעבר יום טוב סמיה אומר: הכוח השחית אותנו". גפן מנסה לשמש פה לילד בן 18.5, ששוכב מיוזע מתחת לזחל"ם מאובק, לא יודע עדיין שמחר יהיה הקרבן ה-1,001, וקורא לנו "להפסיק לברבר על המצב ולחשוב רק עליו".

המסר: הכל באשמת אוסלו. גם על פי ההתנתקות היינו נשארים בפילדלפי, רק בתנאים נחותים מהיום. מי שיצר את ישות מחבלת בעזה לפני עשר שנים גזר את גורל הקרבנות של היום. צריך להתנער מאוסלו ולחשוף רצועה רחבה בדרום הרצועה. צריך להשיב לאויב בשפתו.

הסגנון: מתריס, אנליטי וסרקסטי לסיום: "ולכל המבטיחים שלום על פני האדמות, אם רק נעקור את ישובי גוש קטיף, אולי הם מצאו זן פלסטיני חדש, אשר שורה עליו רוח הדלאי למה. לנו ידוע על אויב המובל בידי סוחרי ראשים כרותים ונציגי השאול".

המסר: אין דבר כזה מהלך חד צדדי לחלוטין. אי אפשר להתעלם ממעשי הצד השני. ישראל נמצאת במלכוד: דמה מוקז בעזה אבל נסיגה תהיה הישג לקיצונים ועלולה להוביל להסלמה. ההתעקשות להחזיק בפילדלפי תהפוך אותו למוקד של התקפות על ישראל, אבל מצד שני לצאת ממנו מסוכן עוד יותר, מחשש שהפלסטינים יגניבו לרצועה קטיושות ארוכות טווח.

הסגנון: מהאו"ם. בן אינו מביע דעה, אלא מציג תמונת מצב ונותן לכל נקודה שתי פרשנויות מנוגדות – מצד אחד ומצד שני. כהרגלו, זורק בן לקוראיו פירורים מחדרי-החדרים של החלונות הגבוהים: "בלשכת שרון העריכו....וייסגלס אמר לקונדי רייס", וכן הלאה.

המסר: כמו החיזבאללה בלבנון, הארגונים האיסלאמיים הקימו בעזה תשתית דמוית מדינה שמעניקה להם את השליטה בשטח, לעומת המנגנונים המתפוררים של הרשות הפלסטינית. הפיגועים נגד חיילים, שבניגוד לפגיעה באזרחים אינם שנויים במחלוקת בחברה הפלסטינית, מגבירים מאד את יוקרת הארגונים.

הסגנון: מפי הסוס. רובינשטיין מסתמך על התקשורת הערבית להמחשת טיעוניו: קריקטורה מעיתון אחד, ציטוט מעיתונאי אחר, וחותם בציטוט של פעיל חמאס, שבעצמו מצטט את רנטיסי המת.