הבשורה על פי אסי דיין

הרבה דיו עוד עתיד להישפך על הסרט החדש של אסי דיין "הבשורה על פי אלוהים". דיין, מהיוצרים הבולטים והחשובים של הקולנוע הישראלי מציג לפנינו סרט חדש, ובדרך מנסה להעליב את כל מי שאפשר. הסרט, שיעלה לאקרנים ב- 13/5, מכיל שלל סצנות הזויות, נלעגות, מעוצבות ברישול מכוון, נעות במחול מטורף על הקו הדק בין הסהרוריות לפרדוקס. ראויה לציון מכולן תהייה מסיבת הסילבסטר בגן העדן, מעוצבת כמו מסיבת כיתה במקלט של בית משותף בגבעתיים. את המסיבה מנחה ישראל 'פולי' פוליאקוב מ"הגשש החיוור" המשחק לא פחות מאשר את סרג'יו מ"גבעת חלפון אינה עונה", סרט שבוים גם הוא על ידי דיין. המסיבה מציגה את האלוהים של דיין במלוא נלעגותו: אלוהים חרמן ושיכור, אלוהים לא מגולח עם בדל סיגריה בפה, אלוהים עם חלוק מגבת מוכתם שנגנב ממלון וכרס משתפלת. האלוהים של דיין הוא כמו אחת מאותן דמויות נלעגות שמאכלסות את סרטיו הקודמים. בוהה בלי חשק במרקע הטלוויזיה, מחכה ל'דיל' בערוץ הקניות בכדי לרכוש זוג חדש של נעלי בית. בדמות הפאתטית שדיין מציג לפנינו, לא ניתן להתעלם מהבוז שעולה כלפי הדת והאמונה. הסתמיות של החיים, מוטיב החוזר ברבים מסרטיו של דיין, מקבל כאן משמעות חדשה כאשר הוא מוצג על ידי האל עצמו.

הליהוק הוא אחת הבשורות המפתיעות של הסרט. ראשית, סופסוף עולה לאקרנים סרט ישראלי בלי הליהוק הלעוס של משה "הכי טוב" איבגי. שנית, אני לא יכול לחשוב על ליהוק טוב יותר לתפקיד הקדוש ברוך הוא מאשר אסי דיין. דיין הוא האדם שיודע לתאר בצורה המדויקת ביותר את ההוויה הישראלית. תיאורי המציאות הקולנועית שלו נוגעים ללב כל פעם מחדש: נע בין פיוטי לעממי, בין נשגב לוולגארי, בין תקווה לייאוש. גם יתר השחקנים מלוהקים באופן מלא הומור וחן: גיל קופטש בתפקיד ישו, טינקרבל בתפקיד השטן וצופית גרנט בתפקיד יורשת העצר לבית יהודה איש קריות. טינקרבל ואסי דיין כבר עבדו יחד בסרטים "ההסדר" ו"הזמזום", והם ממשיכים לשחק ביחד בסרט הישראלי החדש "בקרוב יקרה לך משהו טוב" המצולם בימים אלה.

מצד אחד, "הבשורה על פי אלוהים" הוא סרט דייני מובהק: חוסר הטעם או הפשר שבחיים, הסצנות ההזויות ומעל לכל, הגיחוך הציני. מאידך, בעוד הטרילוגיה של דיין שכללה את "החיים על פי אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום" התאפיינה במבט פסימי על טבעו של האדם, "החיים על פי אלוהים" מסתיים באמירה אופטימית נדירה, ייחודית לעבודתו של דיין. גדולתו של הסרט לא נובעת מהליהוק המוצלח, הסיטואציות ההזויות-משעשעות ואפילו לא מהנוכחות של דיין. גדולת הסרט טמונה דווקא במסר האופטימי שלו. לצד לעג בלתי פוסק לאלוהות ולדת, דיין לא מפסיק לתהות על טיבה של האהבה ואפילו יוצא לחפש לו אהבה חדשה בין תלמידות התיכון של בית ספר ערבי.

איך אתה מגדיר את מערכת היחסים בין "הבשורה על פי אלוהים" לבין "החיים על פי אגפא", שנעשה לפני 12 שנים ומנוגד לו לחלוטין ?
אני לא חושב שקיימת כאן סתירה. שתי היצירות האלו משלימות זו את זו. השטן והאלוהים הם חלק מישות אחת, משלימה. הטוב והרע קיימים ביחד ואין בקיומו של האחד בכדי לבטל את קיומו של האחר.

האם אפשר לומר שעברת תהליך כלשהו של התבגרות או השלמה ? האם 12 השנים שעברו הפכו אותך לפחות ציני ויותר אופטימי ?
אני לא חושב כך. אני מאוד אוהב את "החיים על פי אגפא" ואם הייתי עושה אותו היום הייתי עושה אותו בדיוק אותו הדבר. לא הייתי משנה כלום.

אתה מגדיר את עצמך כאדם מאמין ?
אין אלוהים, אבל אני בהחלט מאמין באהבה. לא אהבה רוחנית כזאת כמו בהודו, אלא אהבה ארצית בין בני זוג. אני מאמין שאהבה היא מה שמוציא מאיתנו את כל הצדדים הטובים.

איזה סרט היית רוצה שיזכרו ממך ?
בלי שום ספק את "שמיכה חשמלית ושמה משה", זה הסרט שלי שאני הכי אוהב.