כמו שכר מינימום, אבל הפוך

אתם בטח מכירים את הסיפור שבו שואלים אדם מה היה עושה לו זכה ב-5 מיליון דולר, והוא מתחיל להתבלבל ומתקשה למצות את הסכום.

חשבתי על הסיפור הזה בעקבות הפרסומים האחרונים על שכרם "מנהלי השמנת" בישראל, המופיעים בדרך כלל במקביל לפרסום מאזני הבנקים ושכר מנהליהם. על-פי "דו"ח מנהלי השמנת" של "הארץ", עלות שכרו של אחד בשם חיים כצמן, המכהן כיו"ר דירקטוריון "גלוב-גזית" היא, אל תיפלו מן הכסא, 1.28 מיליון ש"ח בחודש. כ-50 אלף ש"ח ליום, יותר מ-15 מיליון ש"ח לשנה. עלות שכרו השנתי של הבא אחריו היא 11.38 מיליון והבא בתור לוקח הביתה 8.62 מיליון. המדובר במנהלי חברות בורסאיות המפרסמות תשקיפים לציבור. בחברות פרטיות השכר יכול להגיע גם לרמות גבוהות יותר.

הייתי רוצה פעם לפגוש את כצמן וחבריו לטבלה, לא כדי לקנא בהם, באמת שלא, אלא רק כדי לשאול מה עושים עם כל כך הרבה כסף ובשביל מה זה טוב. על מה מבזבזים לאחר שהילדים, הנכדים והנינים כבר מסודרים היטב; אחרי שהבית הגדול מאובזר בכל סמלי הסטטוס; אחרי שטסים במחלקה ראשונה או במטוס פרטי וקונים יאכטה. שהרי גם אחרי זה נשאר עודף של כמה מיליונים. מה לעזאזל עושים עם כל כך הרבה כסף ולמה זה טוב?

האמת היא שאני יודע את התשובה, ודווקא בגלל זה העניין מציק. אני מכיר אדם, גיבור היי-טק - אופציות, מימושים וכל זה - שיש לו מאות מיליונים. שאלתי אותו פעם מה עושים עם כל-כך הרבה כסף. הוא הסביר לי שבשלושה-ארבעה מיליון הוא משתמש בשוטף והשאר מונח על המדף ויוצר תשואה. ככה יודעים כמה הוא שווה. התברר לי מה שכבר ברור: הכסף הגדול באמת הוא לא צורך ממשי, אלא הכרזה. זהו עניין תרבותי. אתה נהפך ל"גבר-גבר" בעיני החבר'ה לפי מספר הזיונים; אתה נעשה למענטש בקהילה העסקית לפי מאות המיליונים שבחשבונך. הבעיה שהמיליונים הללו, למרות מה שמספרים לנו, לא באמת עושים טוב לחברה. וגם אם כן, הם היו עושים הרבה יותר טוב יותר לו חלוקתם היתה קצת יותר צודקת. שהרי רק בשבוע שעבר פורסם דו"ח בנק ישראל ולפיו מן הצמיחה של נתניהו נהנים רק העשירים. כלומר במקום שתתחלק בין כולם ותיטיב מעט את מצב החלשים, הצמיחה הזו רק מגדילה את הפערים, שהם ממילא מטורפים.

שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, פסקה לפני שפרשה לגמלאות כי על המדינה להגדיר מהו קיום בכבוד, כלומר את סכום הכסף שלו זקוק אדם כדי לכלכל את צרכיו המינימליים. פסיקה זו, שבאה בעקבות עתירת ארגונים חברתיים שביקשו למנוע קיצוץ נוסף בקצבאות, זכתה לביקורת צולבת של חסידי "הכלכלה החופשית", וצפוי מאבק גדול על פרשנותה.

למה שלא תוגדר במקביל גם תקרת השכר שמעליה ייחשב הסכום לתאוות בצע. כך יוצב מול קו המינימום של העוני קו המקסימום של העושר. אפשר לקבוע את הקו בעלות שכר של מאה אלף שקל לחודש. מספיק, לא?! ספק אם הגבול הזה יעצור את מי שירצה לחצותו, אך עצם קביעתו תהווה אמירה של החברה על עושר מנקר עיניים ומיותר.

הקביעה הזו, שתחלחל לתודעת הציבור, תחליש את כוחה של שדולת הממון ותכפה על הממשלה יחס הוגן יותר כלפי החלשים. למי שייטען שזהו בולשביזם, ייאמר שהמדיניות הנוכחית היא ממילא בולשביסטית, רק שזהו בולשביזם של העושר.