הומו מכביבוס

כחוקר תולדות הספורט, ובעיקר היבטיו הפוליטיים והחברתיים, הנני מתרשם, פעם-אחר-פעם, מן העוצמה האדירה של אפקט המעמד התחרותי, בעיקר בתחום מישחקי הכדור הפופולריים, כגון כדורגל וכדורסל, במגרש/בפרקט וביציעי האולם/המגרש, לפני-בזמן-ואחרי האירוע. מבלי להתהדר בנוצות טווס, אומר במלוא הצניעות (ואכן זו קיימת), כי תרומתי האישית, המהותית, לנושא המחקר הבינלאומי בדיסציפלינה ההיסטורית של הספורט, מקופלת בתמצית בשתי נקודות, שלובות זו בזו: הספורט איננו אלא סובלימציה (עידון), מעוצבת וייזומה מלאכותית, של יצרי ההישרדות הקמאיים (כמעט כל ענף ספורטיבי מקורו בענף לחימה) מזה, ושל חיפוש התלות האמונתית-פולחנית בגורם עליון מזה. נחבר את שתי הנקודות ונקבל סובלימציה ריטואלית.

הפעילות הגופנית עברה לא מעט טלטלות והתפתחויות מן העידן הפרה-היסטורי ועד ימינו אנו, אך אותם שני מרכיבים - שרדני ואמונתי/ריטואלי – נשארו איתנים בה ומובילים. המצרים והמסופוטמים הקדמונים החלו לארגן אותה, היוונים-ההלנים נסכו בה אלמנטים של תחרותיות ממוסדת, חינוכית ואסתטית, הרומאים שתלו בה יסודות של זירתיות אלימה (גלדיאטורים ונהיגת מרכבות) כחלק מהגימיק הקיסרי בדמות "לחם ושעשועים" של עיצוב קהל והעברת נקודת הכובד מהספורטאי ליציעי הצופים, אבירי ימי-הביניים חידדו שוב את האלמנט הלוחמני לצד עיצוב המאפיינים הג'נטלמניים (גוף ונפש), התפתחויות לאומיות ולאומניות באירופה צבעו את הפעילות בגוונים פוליטיים מיוחדים, המלחמה הקרה בין הגושים תרמה אף היא לעיצוב מאפיינים ספורטיביים וכיום עושה זאת הגלובליזציה. דור-דור ודורשיו, דור-דור ומאפייניו, אך המנגינה הכפולה (שרדנות וריטואליות) לעולם נשארת.

האלמנט ההישרדותי, החייתי, צמא-הדם, הלוחמני, הכובשני (בצעו לפניכם תרגיל מעניין: נסו לערוך השוואה בין תכונותיו של השרדן הקדמון ומאפייניו לבין אלו של הספורטאי המודרני. התמצאו הבדלים מהותיים?!) בולט במגרש המישחקים (הספורטאי מתכונן לתחרות ממש כמו לוחם לקרב, וסביבו מערכת מקצועית שכוללת מאמנים ומדריכים, טקטיקנים, פסיכולוגים, ציידי מידע ומודיעין ועוד, ממש כבמערכה צבאית). אלמנט זה בולט לא פחות ממנו בקהל הצופים ("מלחמה", שאגות שמחה, קללות וגידופים, אלימות בכלל, דרמה ומתח ומה לא) ובאינטראקציה בין שני הצדדים (שחקנים מלהיבי קהל בתנועות ידיים מזה, ותנועות מגונות כלפי יציע היריב מזה). באוירה זו מבצבצים כל מיני ריטואלים, שמקורם קמאי, כגון חיתוך רשת טבעת הסל (החישוק), ודווקא במספריים, ולבישתה על הצוואר, למגינת לבו הקרוע של יציע המפסידים (קירקוף מודרני?!). הוסיפו ל"שמחה" ול"חגיגה" את האלמנטים האמונתיים-הפולחניים, ובעיקר בתקופה מודרנית, חילונית, גלובליסטית, מנוכרת ומנכרת, כשהן השחקנים והן הקהל רוצים להיאחז באמונה כלשהי ההופכת לפולחן, והפולחן נותן ביטחון, מעין עוגן הצלחה מזה ("יש אלוהים", הצטלבויות, "נס", ה"טובים" מול ה"רעים" ועוד) ורשת ביטחון נוכח הפסד מזה ("איזה מזל גרוע", "נאכס" ועוד). לא שכחנו גם את תופעת אלילי ספורט, מועדוני המעריצים, אמונות תפלות של שחקנים וקהל ועוד. עברנו איפוא דרך ארוכה-ארוכה מני קדם ועד ימינו. אך האם השתנינו מקצה לקצה? מסופקני. נשארנו, לאחר קילוף הרבה גלדים ומסיכות, כמעט אותם שרדנים קדמונים הצמאים להיתלות בגורמי-על, באמונה אלילית. טוב או רע? זה אנחנו! התופעה בולטת, כאמור, בשדה הספורט, כזה שיש בו כדי לשחרר אגרסיות מזה ולהיתלות באמונות מזה.

ובהקשר למיפגן האחרון, ל"פיינל-פור", ראוי היה לשים לב מחד גיסא לתגובות המתלהמות-האגרסיביות-המתלעלעות-הכוחניות-האדוקות במובן הפולחני – הן בהיכל נוקיה והן ב"גני התערוכה" (פארק יהושע), כדי להיבהל מעצם הציפיה החשקנית של מגזרים רבים במדינה לאל-לאליל-לטוטם פולחני. תוסיפו לכך את הסממנים המעין-פולחניים של ספר תהילים שהוענק על-ידי שרת החינוך לפיני גרשון ושאר התבטאויות של המאמן ולא מעט מאוהדי הקבוצה בהקשר של "הכל כתוב למעלה".

ורבאק, אנו מדברים, בסך-הכל על קבוצה ממוסחרת, מכונת כדורסל, כמעט כמכונת השמדה ספורטיבית (איפה הישראלים?), המסומלת כנציגת המדינה, ושאליה נשואות כל עיני המאמינים. אנחנו מדברים רק על ספורט, אך מאחוריו מסתתרות כמה אמיתות מפחידות.


דר' יחיעם שורק מלמד הסטוריה ב"סמינר הקיבוצים". המאמר לקוח מתוך אתר "העוקץ".