יורים בטוביה

את טוביה קיבלתי מתנה ליומולדת תשע משבתאי רביע שהיה אולי הילד הכי קמצן בכיתה ושבדיוק ביום של המסיבה שלי הכלבה שלו המליטה. היו לה איזה ארבעה גורים, ודוד שלו הלך לזרוק את כולם למים מהגשר באיילון, ואז שבתאי, שחשב רק על איך לחסוך את הכסף של המתנה שכל הילדים בכיתה קנו בשותף, לקח גור אחד והביא אותו לי. הוא היה נורא קטן, וכשנבח היה יוצא לו צפצוף קטן כזה, אבל אם מישהו היה מעצבן אותו, הוא יכול היה להביא פתאום נהמה, ולרגע, הקול שלו היה נהיה עמוק כזה, נמוך, בכלל לא כמו של גור, וזה היה מצחיק, כאילו הוא מחקה כלב אחר. בגלל זה גם קראתי לו טוביה, על שם טוביה צפיר שגם היה עושה חיקויים. אבא שלי לא סבל אותו מהיום הראשון, וגם טוביה לא ממש אהב את אבא. האמת היא שטוביה לא ממש אהב אף אחד, חוץ ממני. עוד בהתחלה, כשהיה גור, היה נובח על כולם, וכשגדל קצת, כבר התחיל לנסות לחלק ביסים לכל מי שהיה מספיק קרוב. ואפילו סהר, שהוא לא איזה אחד שסתם מלכלך, אמר עליו שהוא כלב מניאק. לי בחיים הוא לא עשה שום דבר רע. רק כל הזמן קפץ עלי וליקק אותי, וכל פעם שרק הייתי הולך ממנו היה מתחיל לבכות. סהר אמר שזה לא חוכמה, בגלל שאני זה שמאכיל אותו. אבל אני הכרתי הרבה כלבים שהיו נובחים גם על האלה שמאכילים אותם, וידעתי שהקטע ביני ובין טוביה זה לא קטע של אוכל, ושהוא חיבב אותי באמת, סתם, בלי סיבה. לך תבין ראש של כלב, אבל זה היה משהו חזק. עובדה שגם בת-שבע, אחותי, היתה מאכילה אותו, והוא שנא אותה בדם.


בבוקר, כשהייתי הולך לבית ספר, הוא היה רוצה לבוא איתי אבל הייתי משאיר אותו בכוח, כי פחדתי שיעשה בלגן. בחצר היתה לנו מין גדר כזאת מרשת. ולפעמים, כשחזרתי הביתה, הייתי עוד מספיק לראות את טוביה נובח על איזה מסכן שהעז לעבור ברחוב שלנו, ואז רץ ונוגח בגדר כמו משוגע. אבל מהשנייה שהיה רואה אותי הוא היה נמס וישר מתחיל לזחול על הרצפה, לכשכש בזנב ולספר לי בנביחות על כל הנודניקים שעברו ברחוב והביאו לו את הסעיף, ועל איך הם יצאו מזה בסוף בנס. כבר אז הוא נשך שני ילדים והיה לי מזל שהם לא התלוננו, כי גם בלי זה אבא שלי היה חם עליו ורק חיפש תירוץ.


בסוף זה הגיע. טוביה נשך את בת-שבע, ולקחו אותה למגן-דוד לעשות תפרים. איך שהיא חזרה משם, אבא לקח את טוביה לאוטו. ישר קלטתי מה הולך לקרות והתחלתי לבכות. ואמא אמרה לאבא, "שאול, עזוב אותו, בחייך. זה הכלב של הילד, תראה איך הוא בוכה". ואבא לא ענה לה כלום וביקש מאחי הגדול לבוא איתו. "גם אני צריכה אותו", ניסתה אמא, "הוא כלב שמירה, נגד גנבים". ואבא שלי עצר שנייה לפני שנכנס לאוטו ואמר לה, "בשביל מה את צריכה כלב שמירה? מישהו פעם פרץ בשכונה הזאת? יש אצלנו בכלל מה לגנוב?". את טוביה הם זרקו מהגשר לאיילון, ואחר כך הסתכלו עליו איך הוא נשטף עם הזרם. אני יודע, כי אחי הגדול סיפר לי. אני לא דיברתי על זה כלום עם אף אחד, וחוץ מבלילה שלקחו אותו, גם לא בכיתי בכלל.


אחרי שלושה ימים טוביה הגיע לבית ספר. שמעתי אותו נובח מלמטה. הוא היה מלוכלך כזה, וגם נורא מסריח, אבל חוץ מזה נשאר בדיוק אותו הדבר. הייתי גאה בזה שחזר, וזה גם הוכיח שכל מה שסהר אמר על זה שהוא לא באמת אוהב אותי היה סתם שטויות. כי אם טוביה היה רק בקטע של אוכל הוא לא היה בא אלי במיוחד. הוא גם היה חכם, טוביה, שבא לבית ספר. כי אם היה מגיע לבית בלעדי, לא יודע מה אבא שלי היה עושה לו. גם ככה, כשבאתי איתו, הוא רצה להיפטר ממנו ישר. אבל אמא אמרה לו שאולי טוביה למד מכל זה לקח, ושעכשיו הוא יהיה כלב טוב. אחרי זה שטפתי אותו בחצר עם צינור, ואבא אמר שמהיום הוא יהיה כל הזמן קשור, ושאם הוא יעשה עוד פעם משהו אז הלך עליו. האמת היא שטוביה לא למד כלום ממה שקרה, רק נהיה קצת יותר משוגע. וכל יום שהייתי חוזר מבית ספר הייתי רואה אותו נובח בטירוף על כל מי שרק עבר.


יום אחד חזרתי והוא לא היה, וגם אבא לא. אמא אמרה שבאו ממשמר הגבול, בגלל ששמעו עליו שהוא כזה כלב חייתי, וביקשו לגייס אותו, בדיוק כמו שגייסו את עזית הכלבה הצנחנית, ושעכשיו טוביה הוא כלב-גשש, ונושך מחבלים שמנסים להסתנן מגבול הצפון. עשיתי כאילו אני מאמין, ובערב אבא חזר עם האוטו, ואמא לחשה לו משהו בצד, והוא עשה עם הראש תנועה כמו של "לא". הפעם אבא שלי נסע מאה קילומטר, עד אחרי גדרה, ושחרר אותו שם, בשביל שלא יוכל לחזור. אני יודע, כי אחי הגדול סיפר לי. אחי גם אמר לי שזה בגלל שבצהריים טוביה הצליח להשתחרר ונשך פקח של העיריה.


מאה קילומטר זה הרבה גם באוטו, וברגל - פי אלף, במיוחד בשביל כלב שכל צעד שלו זה בקושי רבע צעד של בנאדם, אבל אחרי שלושה שבועות טוביה חזר. הוא חיכה לי ליד השער של הבית ספר, אפילו לא נבח מרוב שלא היה לו כוח לזוז, רק כשכש בזנב בלי לקום. הבאתי לו מים, והוא גמר אולי איזה עשר קערות. אבא היה המום שראה אותו. "כמו קללה הכלב הזה", הוא אמר לאמא, שישר הביאה לטוביה עצמות מהמטבח. בערב נתתי לו לישון איתי במיטה. הוא נרדם לפני, וכל הלילה רק ילל ונהם, מנסה לנשוך את כל אלה שבאו לעצבן אותו בחלום.


בסוף, מכל האנשים הוא היה חייב להתעסק עם סבתא. הוא אפילו לא נשך אותה, רק קפץ עליה והפיל אותה על הגב. היא קיבלה מכה רצינית בראש, ואני עזרתי לה עם כולם לקום. אמא שלחה אותי למטבח להביא לה כוס מים, ושחזרתי כבר ראיתי את אבא גורר את טוביה בעצבים למכונית. לא ניסיתי כלום, וגם אמא לא. ידענו שמגיע לו. ואבא ביקש עוד פעם מאחי לבוא איתו, רק שהפעם הוא גם אמר לו להביא את הרובה. אחי הגדול היה סתם ג'ובניק, אבל בגלל ששירת בבסיס רחוק הוא היה יוצא הביתה עם נשק. וכשאבא אמר לו להביא את הרובה, הוא לא הבין בשנייה הראשונה, ושאל את אבא בשביל מה. ואבא אמר שזה בשביל שטוביה יפסיק לחזור.


הם לקחו אותו לחיריה וירו לו בראש. אח שלי אמר שטוביה לא הבין בכלל מה הולך לקרות. הוא היה במצב רוח טוב ונגנב מכל הדברים שמצא במזבלה. ואז בום! מהשנייה שאחי סיפר לי את זה, לא חשבתי עליו כמעט. בפעמים הקודמות עוד