התבוסה, טוען נחום ברנע, "ידיעות אחרונות" היא של שרון, אבל הפאדיחה רשומה כולה על חשבון הליכוד. "כאשר הרוב מדיר את רגליו מהקלפי, המיעוט חוגג. הזנב מכשכש בכלב...המתנחלים, קצתם מצביעי מפד"ל והאיחוד הלאומי, רובם קטינים, החליטו במקום הליכודניקים...במדינת העיוורים, אומר הפתגם, שתום העין הוא המלך, ובמדינת לא-איכפת-לי המתנחלים הם הנסיכים".
גם הכישלון הוא של שרון, וברנע מנתח בקלילות כיצד הפך ראש הממשלה את עצמו ל"כישלון רטרואקטיבי", אבל מהתוצאות נסבול כולנו. "תחת שלטון מועצת יש"ע תגיע ישראל במוקדם או במאוחר למצבה של דרום אפריקה": קודם כל מדינה מבודדת, מוחרמת, שנואה בעולם ומאוסה על חלק גדול מהדור הצעיר שלה, ואחר כך מדינה דו-לאומית".
למרות הכישלון, ברנע מסכם כי שרון הוא הפוליטיקאי היחיד שיכול עדיין לעצור את התהליך הזה. השאלה אם נותר בו התיאבון לכך.
בן כספית, "מעריב" חושב שלשרון אין ברירה: הוא הגיע לנקודה בה הוא אינו יכול לחזור ועליו להמשיך בתוכנית ההתנתקות תוך פניה אל כל העם, שתומך בתוכנית. "אין לשרון ברירות טובות יותר. הוא תקוע במעלה ההר, קיר בטון מזוין לפניו. אם יוריד את הרגל מדוושת הבנזין, יידרדר אחורה, לתהום... הוא חייב להיכנס עם הראש בקיר ולהבקיע. הוא צריך לצלוח את התעלה הזו. הוא יודע את זה, האנשים שלו יודעים את זה. עכשיו, רק צריך להעז ולעשות את זה". כספית מדווח כי בדיונים שהתקיימו עוד לפני היוודע התבוסה, דחה שרון מכל וכל את הצעות חלק מיועציו להתפטר. "אין אחר מלבדו, השאלה היא אם הוא מסוגל", מסכם כספית.
גם אלוף בן, "הארץ", משתמש במטאפורות של תחבורה, אך אצלו הדרך היא ללא מוצא. שרון מזכיר לבן לא רק את ברק, שבדמדומי הקדנציה שלו הלך למהלך מדיני נועז תוך שהוא מפקיר את העורף המפלגתי-קואליציוני שלו (והתוצאות ידועות), אלא גם את רבין ופרס. "הם נהגו לומר שהטרור נועד לבלום את תהליך השלום, ושרון, שהפגין נגדם אז, אומר עכשיו שהטרור נועד לסכל את ההתנתקות. כך השלים שרון את סיבוב הפרסה הפוליטי שלו, שכמו אצל קודמיו, נראה ללא מוצא". להבדיל מכספית, בן לא רואה כיצד שרון ממשיך בתוכנית ההתנתקות. "קשה לקחת ברצינות את המסר שהשמיע שרון... שימשיך לקדם את תוכנית ההתנתקות באמצעים אחרים. הוא יתקשה לגייס לה רוב בממשלה וצפוי להיתקל בהתנגדות גם אם יפנה למשאל עם כללי, 'עוקף מפלגה'".
מה עכשיו?
סימה קדמון, "ידיעות אחרונות", מניחה לכל הסיבות הידועות לכישלון, ומתמקדת ב"סיבה אחת שלא קיבלה מספיק משקל, שמיעוט ימני, לאומני, שכבר למעלה מ-30 שנה מצליח להכתיב את סדר היום הלאומי, הצליח לעשות גם עכשיו את הבלתי אפשרי: לטרפד תוכנית מדינית של ראש ממשלה, שאושרה וגובתה ע"י המימשל האמריקני, שמקובלת ע"י רוב אזרחי ישראל ושהיתה מקבלת רוב לו היתה מוגשת לממשלה ולכנסת". אז מה יהיה? קדמון מניחה ששרון ינצל את המיומנות שרכש בסלילת כבישים עוקפים בשטחים ויסלול כביש עוקף מתנגדים: משאל עם, בחירות חדשות החלפת שרים או שינוי בקואליציה. "הכוח שיש היום לשרון הוא זה שמחוץ למפלגתו" כותבת קדמון, "מהיום בבוקר זה הליכוד נגד העם".
חנה קים, "הארץ", טוענת כי אם שרון לא הצליח להתנתק מעזה, הוא יבחר, כנראה, להתנתק מהקואליציה שלו. למרות שכישלון המשאל דווקא חיזק לכאורה את הקואליציה הימנית של שרון, "הבעיה ששרון לא רוצה את הקואליציה הזאת. עם אביגדור ליברמן מצד אחד ואפי איתם מהצד השני, שרון יוכל להתעסק בעיקר בהעלאת או הורדת מחירי החלב, ואולי פינוי כמה מאחזים שיאוישו שוב במהרה". גם חלק מהשותפים לקואליציה לא יסכימו לשבת בה במתכונת הקיימת, בעיקר ראשי שינוי, אבל העניין העיקרי הוא יוקרתו של שרון, שכדי לשקם אותה מול מבטי הניצחון שתולים בו אישים פוליטים דוגמת מיכי רצון וגילה גמליאל הוא יצטרך לשנות את המצב הקיים, והאפשרויות הן קואליציה חדשה, התפטרות או הקדמת הבחירות.
דן מרגלית, "מעריב", טוען כי דבר מכל אלה יקרה. "תהיה לנו ממשלה מפוחדת, נטולת יוזמה, מתגוננת ומתכווצת, שכל הזמן תעסוק רק בהישרדותה. מול מני מזוז, מול משה פייגלין".