אדום זה פאסה

"טוב, לא יותר מ-500 מילים על ה-1 במאי", נכנעה העורכת לאחר מאבק קשה, "אבל שלא יהיה כבד מדי וגם בלי להטיף". בסוף היא גם דחתה אותנו ביום אחד, נוכח קדושת המשאל. קשה, קשה לנסות לדבר עם הישראלים על 1 במאי, שצויין בקול דממה דקה ביום שבת האחרון. מיד אתה נחשד כטרחן, כזקן, כ"לא כיפי". אבל דווקא ידיעה קטנה, זניחה כמעט, שפורסמה גם בוואלה!, לפיה נאסר על חברי הנוער העובד והלומד לקיים הפגנה לכבוד ה-1 במאי בקיסריה, בתואנה של חדירה לרכוש פרטי, מוכיחה שהיום הזה חשוב מתמיד: שכן חברה שבה נפגעת באופן בוטה כל-כך הזכות הבסיסית להפגין, חברה שבה הפערים בין קיסריה לבין דימונה הם הגבוהים ביותר בעולם המערבי – חברה כזו צריכה שיזכירו לה מה הוא ה-1 במאי.

מדוע, בעצם, נתפס ה-1 במאי היום כלא רלוונטי? משום שהוא סמל למאבק פוליטי. במצב הנוכחי – בתוך הקפיטליזם הדורסני של ראשית המאה העשרים ואחת – "פוליטי" מיד מתקשר אצלנו עם שחיתות ועם חוסר היכולת שלנו להשפיע. למה לי פוליטיקה עכשיו. השתלטות הכלכלה על החיים, על התקשורת, על התודעה, יוצרת בציבור את התחושה שהפוליטיקה כולה היא פתטית ושכל מי שעוסק בה עושה לביתו בלבד. הדימוי הציבורי השלילי שדבק בעמיר פרץ ובהסתדרות (מאותן סיבות בדיוק) המייצגים עמדות הקשורות ב-1 במאי גורם מוסיף לדימוי העגום של יום זה. הזיהוי בין 1 במאי לפוליטיקה הוא אמנם מציאותי בחלקו, אלא שהשלכותיו הרסניות: הוא דוחק כמעט את כולנו מהניסיון לעצב את חיינו כחברה באמצעות הכלי היחיד העומד לרשותנו כאזרחים. כך הופכת הדמוקרטיה שלנו לפורמלית בלבד. במקרה הטוב, נלך להצביע אחת לארבע שנים (בארצות הברית – מושא שאיפותינו – פחות ממחצית מהאזרחים הולכים להצביע). כך גדלה השפעתם של המעטים – בעלי ההון, קבוצות הלחץ - ופומביות הדמוקרטיה מתחלפת לה בחשאיות האוליגרכיה – שלטון המעטים.

בתהליך הזה אנחנו הופכים בהדרגה מאזרחים לצרכנים. כך רוצה גם שר האוצר שנראה את עצמנו ולכן הוא מציע לנו הנחה בקניית די וי די. הוא מניח שזה ישכיח מאיתנו את צמצום שרותי החינוך, הבריאות והרווחה. לנו, כך נראה, דווקא נוח עם ההגדרה החדשה: אנחנו יודעים לעמוד על זכויותינו כצרכנים – הרי אנחנו לא פראיירים... אבל מהו באמת כוחנו בתור צרכנים? עד כמה מעמדנו החדש בתור לקוחות שתמיד צודקים מאפשר לנו להשפיע על מערכת הבריאות בכללותה ולא רק על תרופה אחת אותה נקבל או שלא? על עיצוב מערכת החינוך כולה ולא רק על המורה של הילד שלנו? על מתי ונגד מי תצא המדינה שלנו למלחמה? בקיצור – על הפוליטיקה.

1 במאי רלוונטי השנה גם משום שזכות העובדים לשבות – זכות שנקנתה בדם המפגינים שנרצחו על-ידי משטרת שיקגו ב-1886 ושלזכרם נקבע 'חג הפועלים' - עומדת היום במדינת ישראל בסימן שאלה. בימים אלו מקדמת הממשלה הצעת חוק אשר מצמצמת באופן משמעותי את יכולתם של ארגוני עובדים להשפיע על תנאי העבודה שלהם באמצעות שביתות. נכון, אולי תהינה פחות ערמות זבל ברחובות, וגם איש לא ימנע מאיתנו להנפיק דרכון בשביל הדיל המדהים לפראג. אבל החלשת ארגוני העובדים פירושה החלשה (נוספת) של כוח המיקוח של השכירים – שכר נמוך יותר, תנאי עבודה גרועים יותר, פחות ביטחון תעסוקתי - וחיזוק (נוסף) של כוח המעסיקים. זאת, כמובן, אם לא נהיה חלק מבין 300 אלף המובטלים. שוט האבטלה - וגם שוט חברות כוח האדם ושוט העובדים הזרים - הופכים אותנו לעובדים ממושמעים יותר, חזקים פחות, לאזרחים שמשפיעים פחות גם על חייהם הכלכליים.

הקושי ההולך וגדל להתקיים, שעות העבודה המתארכות, המאמץ ההולך וגדל לפרנס את עצמנו ואת משפחותינו מצמצמים עוד יותר את הרצון שלנו לעסוק בפוליטיקה. למי שעובד שתים עשרה שעות ביום אין זמן או כוח להפוך מבטטת כורסה לאזרח פעיל ומשפיע. כל אלה גם מכרסמים ביכולת שלנו לחוש סולידריות ואמפתיה כלפי החלשים בחברה ולהיות חברה שבה לכולם יש זכות להשפיע זכות ליצור לחיים משמעותיים. ה-1 במאי נועד להזכיר לנו שיש דרך אחרת. ושהיא אפשרית.