בראיון שנערך לאחרונה עם נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' איתמר רבינוביץ', הוא צוטט כמי שמבקר את "גירעוניותו" של החוג למשחק ואת מידת ההצלחה הנמוכה של בוגריו בתיאטרון הישראלי. רבינוביץ' טען כי לפיכך אין מקום ללימודי משחק מעשיים בין כתלי האוניברסיטה. הסטודנטים שנזדעקו פרסמו עצומה חריפה כנגד הדברים והפקולטה כולה רחשה וגעשה. בינתיים, בעקבות צעדי הרגעה שביצע רבינוביץ', שקטו הרוחות במעט, אולם קשה להתנער מן הרושם, ובעיקר מן העובדות, המצביעות על רוח חדשה שהולכת ומשתלטת על מנגנון קבלת ההחלטות באוניברסיטה. מדובר בצורת חשיבה שמונחי המפתח שלה הם יעילות, תחרות ורווחיות. תפיסת ניהול זו, השאולה מעולם הכלכלה והעסקים, מחלחלת כיום לא רק לאקדמיה, אלא למוסדות ציבוריים בארץ בכלל, אשר עומדים לאחרונה תחת מתקפת ביקורת קשה ובפני תקציב הולך ומתדלדל.
כפי שממחישה תקרית החוג למשחק, המעבר לקריטריונים של ניהול עסקי רחוק מלהיות חלק, והוא בעל צביון פוליטי ברור.
ראשית, משום שזהו תהליך שיש בו מפסידים, שהם בדרך כלל "הגירעוניים", "הכושלים" ו"המיותרים" למיניהם, או יותר נכון - אלה שמוגדרים ככאלה.
שנית, חלק מאנשי הסגל האקדמי, אולי רובם, מאמינים שהמעבר לצורת ניהול עסקית יסכּן באופן חמור את איכות המחקר ואת החופש האקדמי באוניברסיטה. ועדת מלץ לבחינת המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה היא דוגמא מובהקת למאמץ לכפות את התפיסה העסקית-ניהולית על עולם האקדמיה. הוועדה מונתה ב-97' על ידי ממשלת נתניהו, שהטילה עליה לבחון את המבנה הארגוני של המוסדות האקדמיים ו"להציע הצעות לשינוי" במטרה לשפר את ניהולם. מסקנותיה הוגשו בשנת 2000. מי שקורא את דו"ח הוועדה יכול להתרשם שהיא העניקה פרשנות המשקפת מן הסתם את הציפיות הבלתי מפורשות של ממניה. הדגש הוא על האופי 'הבלתי יעיל' של הניהול באוניברסיטאות, הנובע בעיקר כתוצאה מהכוח הרב שמעניק המבנה הארגוני הקיים לסגל האקדמי. כך למשל הסנאט, המורכב כיום מן הפרופסורים-מן-המניין ומנציגות של הדרגות האקדמיות הנמוכות יותר, נתפס כ"גוף פוליטי כבד פעולה שאינו מאפשר לאוניברסיטה לבצע את השינויים האקדמיים הנדרשים כדי למלא את ייעודה בעידן הדורש תגובה מהירה והחלטות מקצועיות מתוחכמות". בנוסף, מתוארת פעילותו של הסנאט כמתאפיינת בניגודי עניינים, ובייחוד בחוסר יכולת ורצון להפעיל נהלי משמעת כלפי חברי סגל שחרגו מנורמות מקובלות, לא מילאו את מכסת שעות ההוראה המוטלת עליהם, וכו'.
מקום לדאגה
הרוח הנושבת מדו"ח מלץ היא - להשליט סדר בבלגאן! לאפס את הפרופסורים הסוררים! רוח זו משתלבת היטב בסוּפה הכללית המטלטלת כיום את המגזר הציבורי. מה שאי אפשר לסגור או להפריט, מוכפף בשם ה'רציונאליות הניהולית' לסטנדרט הניהול העסקי שמהותו כרסום בזכויות העובדים ובכוחם, והעברת הכוח ל'בעלי מניות' ולשכבת ניהול מקצועית. לא מדובר פה במהלך כלכלי גרידא, אלא בשינוי מרחיק לכת במבנה הכוח בישראל. 'בעלי המניות' החדשים של האוניברסיטה יהיו מטבע הדברים אותה שכבה מצומצמת של בעלי שררה בחברה, פוליטיקאים ובעלי הון, שבכוחם להכניס ל'וועד הפועל' את עושי דברם. כך תוכפף גם האוניברסיטה, שעד עכשיו שמרה על עצמאות יחסית, למטריית השליטה הישירה שלהם.
זו דעתם של מתנגדי ועדת מלץ, ובראשם פרופסורים, החלוקים מן הסתם על התמונה שהיא מציירת. בביקורת שלהם הם מדגישים בראש ובראשונה את הסכנה הנשקפת לחופש האקדמי מריכוזו הכמעט מוחלט של הכוח לפתוח, לסגור, לתקצב ולמנות - בידיהם של ועד פועל חיצוני-פוליטי ושל נשיא כל יכול. כיום, הביקורת, ההערכה והבקרה של מדען כלשהו ושל עבודתו אינה נעשית בידי הממונים עליו, אלא בצורה רופפת יחסית, על ידי עמיתיו. לצורה זו של ביזור הכוח יש אמנם חסרונות, אותן ועדת מלץ מדגישה בחינת היו חזות הכל, אך יתרונו הגדול בכך שהוא מקשה על היווצרותה של דיקטטורה רעיונית.
ספק רב אם יש בכוחם של טיעונים אלה לעצור את מכבש ה"התייעלות" המתגלגל. בספטמבר האחרון, העביר משרד האוצר, בברוטאליות אופיינית, החלטת ממשלה לפיה מוסד אקדמי שלא יעביר את המושכות לידיים "ניהוליות" יזכה רק ל-70% מתקציבו המתוכנן.
כזה היה גם עמירם סיון המנוח, שאחרי ששימש כמנכ"ל האוצר הפך למנכ"ל בנק הפועלים, לפני ואחרי הפרטתו לידיה של קבוצת אריסון-דנקנר. סיון אף שימש כחבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת ת"א, ובשנתיים האחרונות כחבר בוועד המנהל ובהנהלה המצומצמת. יחד עם התעשיין דב לאוטמן והכלכלן פרופ' חיים בן שחר, הוא דחף את המהלך אשר קידם את המחלקה לכלכלה של האוניברסיטה למעמד של 'בית ספר' לכלכלה, השוכן בבניין חדיש ונפרד. ב-14 לדצמבר, מספר חודשים לאחר מותו, התקיים באוניברסיטה כנס לזכרו של סיון, שבמסגרתו הוכרז על הקמתו של מכון חדש על שמו, ל"מחקר יישומי של הבעיות הכלכליות-חברתיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל". התורם העיקרי (בסדר גודל של מיליוני שקלים) הוא בנק הפועלים, ותסייע גם קבוצת אנשי עסקים בהנהגתו של דב לאוטמן.
גם בלי התרומה הזאת, בי"ס לכלכלה - שהישגיו האקדמיים הבינלאומיים, חשוב לציין, מרשימים ביותר - מלא בכסף. כמוהו גם הפקולטה לניהול על שם רקנאטי. מיחידות אלה, המקושרות היטב למגזר העסקי, נעדרת כליל אווירת המצוקה המרחפת בשאר חלקי הקמפוס. שם גם מן הסתם לא קמה התנגדות לשינויים המוצעים במבנה השליטה של האוניברסיטה. להפך, פרופ' חיים בן שחר למשל, הוא ממקדמיהם הבולטים.
חריג מאד בנוף הזה, ממש עוף מוזר, הוא הפרופ' לכלכלה וחתן פרס ישראל אריאל רובינשטיין. רובינשטיין, שמעורב כבר כמה שנים במיזמים "לא כלכליים" כמו מאבק למען זכויות עובדי הקבלן באוניברסיטה, יצא למלחמת יחיד כנגד הכוונה לפתוח את אותו מכון מחקר על שם סיון, שאף לוותה בהתפטרותו מתפקיד הניהול של לימודי התואר השני והשלישי בבית הספר. הטעמים להתנגדותו מגוונים: ראשית, הוא מודאג מהקשר הבלתי מבוקר בין גופים עסקיים הפועלים במשק הישראלי ובין יחידות אקדמיות שמחקריהן נוגעים ישירות או בעקיפין למציאות בה פועלים גופים אלה, דוגמת בית הספר לכלכלה. האם אפשר לצפות מחוקרי בית הספר שיפרסמו חומר בעל השלכות ביקורתיות על הגופים והאישים שמיידם הם אוכלים? "קל וחומר", אומר רובינשטיין, "כאשר מדובר במכון שמטרתו המוגדרת היא מחקר מדיניות יישומי של בעיות המונחות על סדר היום" . לדעתו של רובינשטיין זוהי זילות של מוסד האוניברסיטה. רובינשטיין בהחלט מאמין שאנשי אקדמיה יכולים ואף רצוי שיהיו מעורבים בפעילות ציבורית, אך לא במסגרת עיסוקם האקדמי. מעבר לכך, הקמת המכון מצביעה לדעתו על מה שנראה לו כ"סדר עדיפויות לקוי מאד בקמפוס". בשעה שיחידות אקדמיות סובלות מקיצוצים עמוקים, ואחדות אף עומדות בפני סכנת סגירה.
כך מתפתח לו בתוך האוניברסיטה, בחסות הקשר הבלתי כשר בין הון לאקדמיה, וכמו בחברה כולה, ניגוד חריף בין עשירים מאד לעניים מאד, בין אלה שהסימביוזה שלהם עם המגזר העסקי מבטיחה שיהיו "רווחיים", ובין אלה שאין בהם אינטרס לבעלי המאה, ולכן נגזר עליהם להפוך ל"גירעוניים" ו"כושלים". האם לכך בעצם התכוון נשיא האוניברסיטה כאשר ציין בכנס לזכרו של סיון את תפקידו המכריע של המנוח "בהעברת האוניברסיטה מהפסים הנינוחים של שנות ה-90' לפסים היעילים יותר, הכלכליים יותר, העסקיים יותר, שבהם היא צריכה לפעול בתקופה הזאת"?