בדיוק ארבע שנים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, שוב מדברים בישראל על נסיגה. הפעם יש לה שם אחר, רציני יותר: "התנתקות". אנחנו לא נסוגים, חלילה. לא נמלטים בעת קרב, ולא בורחים על נפשנו. מה פתאום. אנחנו אלה שידם על העליונה. אנחנו מתנתקים, ומשאירים אותם מאחור. יש פן משעשע, חייבים לציין, בטרמינולוגיה השקרית הזו. אך דומה שבזאת תם הצד המשעשע שבעסק הרציני שבפניו אנו עומדים.
נכון, עזה אינה לבנון, ומאז מאי 2000 (מועד הנסיגה מלבנון, וחודשים ספורים לפני תחילת האינתיפאדה) השתנו דבר או שניים במפה הפוליטית והביטחונית באזור. בדרום לבנון עסק צה"ל בהגנה על עצמו בלבד. האבסורד שבשהייה שם זעק לשמים והוכתם בדמם של חיילים רבים. בעזה, מאידך, עוסק צה"ל בשמירה על מתיישבים יהודים. זה הטיעון המרכזי בו משתמשים מתנגדי הנסיגה. אך מדובר, יש לזכור, בכמה אלפים בודדים של מתנחלים, המוקפים באוכלוסייה פלסטינית המונה כמיליון וחצי בני אדם. מחיר ההגנה עליהם הכלכלי, הביטחוני והחברתי מזמן כבר אינו משתווה לתועלת שבפינויים. ובדיוק כשם שלא היה שום קשר בין שהייתנו בלבנון ובין ירי הקטיושות לעבר קריית שמונה (להיפך נוכחותנו שם רק הגבירה את המוטיבציה של החיזבאללה), כך אין לקשור בין הישיבה בהתנחלויות ברצועה ובין ביטחון ישראל, כפי שמנסים לטעון בימין.
מעניין לראות איך גם היום, לאחר הנסיגה המוצלחת מלבנון, שבים ונשמעים, בלי בושה, אותם קולות חלולים, שזורים פחד ואימה בקרב הציבור, ומזהירים מהיציאה מעזה. אותם קולות בדיוק נשמעו בחודשים שלפני הנסיגה מלבנון. שרי הממשלה התריעו אז על קטסטרופה בגבול הצפון; קטיושות על חיפה; וכמובן, פגיעה אנושה באותו מונח אומלל הקרוי "כוח ההרתעה". והנה היום, ארבע שנים אחרי, כאילו דבר לא השתנה. מצעד השקרים, סילופי האמת והמניפולציות מובל, כרגיל, ע"י הקיצונים שבמנהיגי הימין. הם מעדיפים לשקר לעם ולבוחריהם, ללא כל בושה, כדי להמשיך ולהתבוסס בביצה העזתית המיותרת, שאין היום אף ישראלי שפוי שחולק על הצורך לצאת ממנה.
כך, משרטט השר עוזי לנדאו ב"ידיעות" (המוסף לשבת, 30.4.04) תסריט אימים שבמרכזו "פלסטינים שייכנסו בהמוניהם לאשקלון, לאשדוד ולתל אביב, חלקם עם חגורות נפץ לגופם", לאחר הנסיגה מעזה. בנחרצות אופיינית הוא קובע: "בנמל עזה יפרקו מהאוניות קטיושות מתקדמות, שבלי צה"ל בסביבה יהיה קל בהרבה לשגר אותן לאשקלון, לאשדוד ולתל אביב". באותו עמוד מספר לנו סגן השר צבי הנדל, בלי להניד עפעף, ש"היום אין אף חייל, לא בעזה, לא בחאן יונס, ולא ברפיח". לדבריו, "התוכנית רק מנתקת ועוקרת את יישובי גוש-קטיף ממקומם, ומגרשת אותי ואת משפחתי".
קוראים רבים ודאי חשו נבוכים נוכח האמירות הנבובות וחסרות הבסיס האלה. אך הרבה אחרים מושפעים גם מושפעים מהן, ומניחים להן לחלחל למוחם ולהשפיע על אופן הצבעתם במשאל. לנדאו מתריע מקטיושות שיגיעו לרצועה דרך הים. אולם עיון חטוף בתוכנית ההתנתקות עצמה מצייר מציאות אחרת. "ישראל תמשיך לקיים פעילות צבאית במרחב הימי של רצועת עזה", נכתב שם, שחור על גבי לבן. במילים אחרות, חיל הים ימשיך לפטרל ולשלוט במרחב הימי, בלי קשר ליציאת כוחות היבשה מהרצועה. ואם עדיין לא השתכנעתם, אפשר להיזכר בתפיסתה המוצלחת של אוניית ה"קארין איי", אותה ביצע צה"ל בלב ים - הרחק מחופי הרצועה, וללא קשר לישיבתנו בה. מתוכנה של אמירתו של הנדל מוטב להתעלם. היא מביכה מדי. אך בכל זאת, למען הסר ספק - צה"ל נכנס חדשות לבקרים לרפיח, לעזה ולחאן יונס. הוא מבצע "חישופים", הורס בתים ושדות, וכל זה כדי להגן על תושבי ההתנחלויות. את מעגל הקסמים הזה ניתן וצריך לשבור: אם נוציא את ההתנחלויות מעזה, לא נצטרך להוסיף ולהגן עליהן. נשמע פשוט מכדי להאמין.
נראה כי עד לנסיגה המיוחלת מהרצועה - עם או בלי קשר לתוצאות המשאל - אנו צפויים למטח של אמירות חסרות בסיס, שתכליתן להסיט את הדיון הציבורי מהמהות - עצם ישיבתנו, כעצם בגרון, בלב אוכלוסייה פלסטינית. למנהיגי הימין הנבוכים, שרואים כיצד האידיאולוגיה שלהם נשמטת מידיהם, נותר רק לנסות ולעסוק בסוגיות טכניות שנשמעות הרבה יותר מאיימות ממה שהן במציאות. האם סבורים לנדאו והנדל, בדיעבד, כי הנסיגה מלבנון הייתה טעות?
מה מזכירה לך המילה "לבנון"?
עופר אדרת
2.5.2004 / 12:25