השד העדתי והדיבוק האשכנזי

לכבוד יום העצמאות (של היהודים הציונים) אוהבת העיתונות להפוך שוב בקלישאות הישראליות ולחפש בהן משמעות חדשה, זווית שעוד לא נצפתה או סתם למחזר נושאים לעוסים. אני בחרתי ללעוס כאן בשבילכם קלישאה מפורסמת ולדעתי רצינית ולגמרי לא שחוקה, היא עדיין מככבת ככלי עבודה חשוב אצל פוליטיקאים מכל הקשת, וראשיתה במחשבה פוליטית עמוקה: "השד העדתי".

בראשית שנות החמישים, במכתב טיפוסי של דוד בן-גוריון אל אליהו אלישר, מנהיג מזרחי רדיקלי וחבר הכנסת הראשונה, הוא מזהיר אותו מפעילותו הפוליטית המזרחית: "אם תצליח לעורר את הספרדים ובני עדות המזרח התיכון להתארגן ולהיות מודעים לזכויותיהם האזרחיות המינימליות במדינה דמוקרטית – כי אז תיפגע ההגמוניה של השמאל ועליונותה של מפא"י בהנהלת ענייני המדינה". התודעה הזאת ואחריה המאבק שהמזרחים "עלולים" להתעורר לתוכו הם למעשה אותו "שד עדתי", או ליתר דיוק "השד המזרחי", כי הרי האומרים "שד עדתי" לא מתכוונים לשד פולני או הונגרי, אלא לשד מזרחי, ג'ין של ממש. וכאשר בן-גוריון דורש מהמנהיג המזרחי להפסיק עם פעילות התודעה, הוא למעשה דורש ממנו בתוקף: "החזר את הג'ין לבקבוק".

אבל אלישר וכל מנהיגי המאבק המזרחי אחריו לא ראו שדים, כולם ראו גזענות, מדיניות רשמית של אי-שוויון בחינוך, בדיור, בחלוקת המשאבים. אלה לא שדים ורוחות, אלא עניינים אמפיריים שניתן למדוד וניתן לשנות ולתקן ועליהם יש להיאבק.

ובכן, למה לכנות את התודעה והמאבק המזרחי בכינוי הנלוז "שד"? התשובה היא פחד, אימה וחרדה. ידוע ששדים ורוחות מגלמים למעשה את הפחדים העמוקים והדחוקים ביותר של האדם. מכאן שאביו מולידו של "השד העדתי" (המזרחי) הוא הפחד העמוק ביותר של הדור האשכנזי הראשון של מייסדי המדינה – זהו לא סתם פחד, אלא חרדה תרבותית פסיכוטית של ממש מן האפשרות של איבוד השליטה על תרבותה וצביונה של ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של בן-גוריון ובסדרה ארוכה מאוד של התבטאויות גזעניות בשנות החמישים, מיד עם הבאתם של יהודי ארצות האיסלאם לישראל, כמו דבריו של זלמן שז"ר על העולים האלה: "נשלם ביוקר. זה לא ייתכן ככה... הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך, לכל כך הרבה לימוד... נניח אם טוב – נוכל להשפיע עליהם שהם יגמרו בתי-ספר יסודיים, אבל מה תהיה אז הרמה, איך יהיה אז הישוב, האם אז נוכל להיות אור לגויים?".

אחר-כך גברו ההתבטאויות בכל פעם שהתעוררו המזרחים למחות ולהיאבק ול"שד העדתי" ונולדו במזל טוב ילדים כמו "מפלגים את העם", "זורעים שנאת אחים", "פוגעים באחדות האומה" ועוד. הפחד הזה עבר כמובן בהורשה לדור השני ואף לשלישי בדרכים בהם עוברים סיפורי שדים ורוחות – סיפורי בדים מדומיינים ומנופחים היטב על הסכנות האורבות למדינה אם חלילה תיפול לשליטתם של המזרחים, במיוחד אם הם דתיים ועניים. מפלגה שלמה קמה על הריאקציה הזאת ורוב מצביעיה היו צעירים שלא ידעו את מפא"י.

אם כך, משום שמקורו של השד הזה בעיקר בפחדים של ציונים-אשכנזים, אני מציע לקרוא לו מהיום "הדיבוק האשכנזי", ובשם חיבה "דיבוזי", לפחות עד שיהפוך לקלישאה בעצמו. הדיבוק האשכנזי הוא אחיה של החרדה האוריינטליסטית שהעבירה על דעתם דורות רבים של אירופאים, אשר ביקשו לרפא את מחלתם הזאת על-ידי שהטילו את מומם, בכוח ובאלימות, על המזרח והמזרחי, עיצבו אותו ואת עולמו כראות עיניהם ומחקו את ההיסטוריה שלו. זאת, תוך שהם מתעלמים מתפקידם כמדכאים, גזענים ומנשלים ומאשימים שוב ושוב את נתיניהם חסרי האונים במצבם. מבחינה תרבותית, הציונות האשכנזית באה בדיוק מן המקום ההוא. היום כשהמזרחים נאבקים כבר בשדות אחרים של החינוך, המשפט, התרבות, הספרות והאמנות, קשה לשלוף מולם את "השד העדתי" כל-כך בקלות, אז מתחכמים ואומרים: כן, נכון, כל זה היה פעם, אבל הכל כבר עבר, "למה לעורר את השד העדתי?", ואת זה אני שומע היום ממזרחים יותר מאשר מאשכנזים, כאלה "שיצאו מזה" וזורמים עם החיים.

כל זה לא מסביר איך השד הזה מוכנס שוב ושוב לתוך הבקבוק, איך התודעה המזרחית, שהיא תודעה מעמדית ותרבותית, מושתקת כל פעם מחדש. התשובה נעוצה בבנו הבכור של "הדיבוק האשכנזי" והוא "האיום הערבי (הפלסטיני)". האיום הערבי שהוא האיום האולטימטיבי, אותו אי-אפשר להכניס לבקבוק ולכן צריך לחסל, הוא למעשה הבקבוק של ה"שד-התודעה-המאבק-העדתי-המזרחי". אבל כאן הפלונטר של הדיבוק הציוני-האשכנזי (הכולל כמובן מזרחים מ?דו?ב??ק?ים רבים): אם יחוסל האיום הערבי, כלומר אם יופסק הכיבוש ויבוא שקט, אז יפרוץ החוצה השד המזרחי. הוא יבקש לבוא חשבון של דורות, יפסיק לירוק על דמותו הערבית במראה, יתחיל להביט גם לעבר המזרח, ולא יהיה עוד בקבוק לכלוא אותו בתוכו. מה עושים? ממשיכים בכיבוש, שמחזיק את המאבק הפלסטיני המזוין בחיים, שמחזיק את השד המזרחי המבוהל בבקבוק, שמאפשר את המשך הכיבוש... חד גדיא, חד גדיא. מה הפתרון? יש שניים, הראשון, והמועדף בעיני, הוא להתחיל בתהליך של גירוש שדים ושיחרור הציונות-האשכנזית מהדיבוק שאוחז בה מאז לידתה - ואז נירפא כולנו. הפתרון השני הוא לקום ולשבור לא רק את הבקבוקים אלא את כל הכלים ואז לשחרר את כל השדים ולתת להם שיצאו ב"מחול שדים".


ד"ר סמי שלום שטרית הוא חוקר חברה ותרבות, מחבר הספר "המאבק המזרחי בישראל, 1948 – 2003" שיצא לאחרונה בהוצאת עם עובד / אופקים. כל הציטוטים מתוך הספר.