כגודל הציפיות, ככה קטנות הכריות

לפני כמה חודשים השמעתי לחבר דיסק של להקה אמריקאית שבינתיים התפרקה. בתוך כל הדיסטורשן והעשן הוא העלה את האפשרות שמדובר בתרגיל מתוחכם של כמה מפיקים שישבו על הפרו-טולס וסינתזו מא' עד ת' אלבום רוק גיטרות חי ורועש. מופרך, אבל בעל פוטנציאל מאתגר.

הרבה יותר מאתגר, לדוגמה, מלהקת ההיפ הופ הווירטואלית הראשונה, הגורילאז. שכן כאן, ההשקעה בבניית הכאילו-להקה היא רבה, ובאה בדמות סיפור מסגרת משעשע, איורים של ג'ימי האולט ("טנק גירל") ואתר פלאש שיקי, אך התוצאה, אולי בשל הגודש הזה, אינה מספקת. אין כאן מקום למסתורין. לא כששומעים את הסינגל המוצלח "קלינט איסטווד" ברדיו, ותוהים על מה מדבר החדש של בלר. אין לדמיין אנשי צללים המפיקים אלבום בעלטה. לא כשמבינים כי מדובר בפרויקט החדש של דיימון אלברן ודן "דה אוטומטור" נקאמורה; פרויקט שמערב את מיהו אטורי (Cibo Matto), כריס פרנץ וטינה וויימאות (טום טום קלאב, טוקינג הדס), איברהים פרר (בואנה ויסטה סושיאל קלאב),הראפר דה לה פאנקי הומוספיין ושף ההיפ הופ, קיד קואלה.

באשר לתוכן, הציפיה מסופר-גרופ שכזו מרקיעה. וכמו תמיד - כגודל הציפיות, ככה קטנות הכריות. כל כך הרבה אנשים היו רוצים להתברך בצוות כזה שיעבוד לך על הדיסק, ובא דיימון אלבר ומוכיח שלא משנה אם יש לך את ההפקה הכי טובה ושיקית (שימוש מס' 2 בשורש) בעולם - כשהשירים רעים העסק לא סוחב. לנוכח הפוטנציאל הגלום חשבתי שאתקל בגן שעשועים אלקטרוני שכולו שמחת חיים ונופת צופים (משהו בסגנון חנן פורת בפורים של גולדשטיין), אך בסופו של דבר נפגשתי עם פרויקט דירות אפרורי שרובו אווירת נכאים. כל היובש הזה כלל לא מובן לי. מה רע לסרט מצויר?

ובכל זאת, ישנם כמה שירים לא רעים באלבום, שהופכים את הכל לקצת פחות מבאס. מביניהם אפשר לציין את Sound Check, שהוא שיר עצוב טוב, ואת M1A1 רב הדרייב. כל השאר פשוט לא מבריקים, ועטופים בהפקה שנעה בין גאונות למשהו שמזכיר את המוזיקה של המשחק סופר מריו. ואם נחזור לסיום לתהות על הקונספט, נותר יהיה לסכם - איפה הם ואיפה ספיינל טאפ, מילי ואנילי והשרוף.