כך הפכנו ל"הורים שכולים"

שאתמכר לאינאונים
ללענת-החרטה?
לשאלות "האם " ו"האולי"
שלפעמים אוכלות לי
את הלב.
או שאלך אתך, בעקבותיך,
בכל העפר שחוננו רגליך.

(מתוך: "יום יום אני חוזר", מאת נתן יונתן)

בבוקרו של יום רביעי ה-5.3.2003 היינו שלושתנו, כותבי מאמר זה זרים האחד לשני. לא הכרנו ולא נפגשנו קודם. גם ילדינו, יובל מנדלביץ בן ה-13 , טל קרמן בת ה-17.5 ואסף צור בן ה-17 לא הכירו. שלושתם חיו בשכנות על רכס הכרמל ולמדו בבתי ספר שונים.

גורל מוזר ונורא קיבץ דווקא אותם לעלות על אוטובוס אחד בקו 37, להיות בדרכם מבית הספר לביתם באותה שעה באותה שנייה הרת גורל. יובל ישב בספסל שלפני אסף, טל וחברתה הטובה ליז ישבו בספסל שלימינם. מחבל מתאבד שפוצץ עצמו באוטובוס הביא לרצח ילדינו ולהכרות בינינו. היכרות בת שנה, שנדמה כי אורכה הוא נצח, היכרות שהדם מחבר אותה. שותפות גורל שאין חזקה ממנה.

לחיינו נוספו לא רק מכרים וחברים שותפים לגורל. נוספו גם נקודות ציון גיאוגרפיות חדשות. אחת מהן היא מקום הטבח, רחוב מוריה על הכרמל - סביבה אורבאנית שגרתית, אזור בילויים ידוע ומוכר בחיפה, מקום בו גרים ועובדים אנשים, מקום שעברנו על פניו מאות פעמים בימי חיינו. מי תאר לעצמו שזה יהיה שדה הקרב בו ימצאו ילדינו את מותם? מתמונות ההרס והזוועה לא נותר מאומה מלבד חורים של כדוריות ברזל בגדר המפרידה בין מסלולי הנסיעה, רסיסי זכוכית בגינות הבתים, כתובות הגרפיטי על קיר האבן שרשמו חבריהם של ילדינו ומספר אתרי הנצחה ספונטאניים של משפחות הנרצחים. בכל פעם שאנו עוברים שם איננו יכולים שלא לעצור, לעמוד ליד הקיר ולדמיין תוך שדמעות חונקות את גרוננו שהכול זה רק חלום רע. אבל זאת המציאות הכואבת, החותכת, המכה כל יום – כל הימים.

נקודת הציון גיאוגרפית נוספת היא מקום הקבורה של ילדינו: חלקת נפגעי הטרור בשער הדס בבית הקברות בחיפה. חלקה זו, שעצם הקצאתה מבטא חזון מבעית של שואה במדינת ישראל, הינה ייחודית בנוף הישראלי. חלקה שכמו אומרת: יהיו עוד פיגועים ולכן יש מקום למתים המהלכים בינינו, קורבנות הטרור העתידי. אין עוד חלקה כזו באף עיר בישראל. אין עוד עיר ובית עלמין אשר כל כך הרבה נרצחי טרור קבורים בו בסמיכות כזו. חלקה זו ייחודית גם בקברים המאכלסים אותה: קברים זוגיים של בעל ואשתו, של אב ובנו, קברים משולשים של אב ושני בניו, אב בנו ובתו, וקבר מחומש לשלושה דורות, סבא סבתא, בנם ושני נכדיהם. חלקה זו חריגה בגילם הצעיר של הקבורים בה, נערים נערות ואנשים צעירים שכל חייהם היו לפניהם.

אנו המגיעים לחלקה זו בשער הדס לעיתים קרובות יודעים להעריך את חשיבותה ואת הנחמה פורתא שמזמנת שותפות הגורל מהמפגש עם המשפחות האחרות. הולכת ונבנית כאן קהילה אשר תומכת בחבריה לשכול ולאובדן ומאפשרת אינטימיות ושותפות גורל שרק הכלולים בה יכולים להבינה.

מאותו יום ארור, ה-5.3.2003; מאותה שניה נוראה, 14:12:32, בה היכה בנו המוות בצורה החזקה ביותר, חיינו השתנו. מקיום נינוח בבועה השלווה של חיינו, לחיים מלאי אבדן, שכול, סיוט ורגשות אשם.

מאותו רגע משהו בך מת. הרצח הפתאומי מעמיד במבחן את עצם תכלית קיומך. ועליך לבחור בין התכנסות לתוך עצמך, רחמים עצמים וגוויעה איטית בתוך השכול והאובדן, או לבחור בחיים, בעשייה ובזיכרון.

בחרנו לפתוח מאמר זה בציטוט מאת המשורר נתן יונתן ז"ל, גם הוא אב שכול. המשורר שואל בשיר האם לשקוע באובדן ובשכול או שמא לצעוד בדרכם של ילדינו בחייהם - דרך התקווה. אנו מפרשים את דרך התקווה כצוואת הילדים שאליה אנו יוצקים תוכן במעשינו.

מהי אותה צוואה שהשאירו לנו ילדינו?

א. כל החללים מידי אויב - חללי מערכות ישראל.

אין ולא תהיה היררכיה בשכול. אין הבדל בין דם חייל שנרצח בפיגוע ומוכרז כחלל מערכות ישראל לדם אזרח או תלמיד שנרצח באותו פיגוע ומוכרז כ"נפגעי פעולות איבה". 75% מהנופלים במלחמת העורף שמתקיימת בשלוש וחצי השנים האחרונות הם אזרחים. החזית במלחמה זו היא הקניון, בית הקפה, האוטובוס, הפאב והמסעדה. ההפרדה בין שני סוגי השכול "חללי מערכות ישראל" ו"נפגעי פעולות איבה" היא ארכאית, לא מציאותית ולא מוסרית. לזכר ילדינו אנו רואים חובה להוביל תנועה ציבורית שתגדיר את שלוש וחצי השנים האחרונות כמערכה בתולדות עם ישראל ובכך להעלים באמצעות חקיקה את היררכית השכול.

בדרישה לשינוי גלומה קריאה לערכיות זהה של נפילת ילדינו במלחמה נוראית זו לחללים במערכות אחרות. מערכת הטיפול וההנצחה (הלא מספקת) של נפגעי פעולות איבה צריכה להתכנס תחת מערכת יחידה וסדורה שתתן פתרון אחיד להנצחת כל חללי מערכות ישראל. התכנסות זאת תגרום לכך שזכר הנרצחים לא ישכח וערכיות מותם לא תהיה פחותה.

ב. הגנו על האזרחים החיים - הקדימו לסיים את הגדר.

מאות מאמרים, נאומים ותוכניות טלוויזיה המשבחים את גדר הביטחון ואת תפקידה בעצירת מרצחים מתאבדים לא ישנו את העובדה האיומה שילדינו היו בחיים אילו הייתה עומדת גדר ביטחון לפני שנה וחודשיים.

כל המאמרים גם לא ישנו את המחדל הנורא בעיכוב הקמתה. אזורים שלמים במרכז ובדרום הארץ חשופים לתנועה חופשית של רוצחים מתאבדים, שוהים בלתי חוקיים, מממשי זכות השיבה, גנבים, מבריחי אמל"ח וסמים.

מיליוני ישראלים השייכים לרוב הדומם והמדמם רוצים בגדר ביטחונית, רציפה ואפקטיבית שתביא לקץ סימביוזת האלימות המתקיימת בהיעדרה. יש להתייחס להקמתה כפרויקט חירום לאומי.

ג. הגנו על האזרחים החיים - פתחו מענה טכנולוגי לטרור.

לאחר מאות מרצחים מתאבדים ועשרות מעשי טבח באוטובוסים, מערכת הביטחון עדיין לא השכילה לתת פתרון הגנתי טכנולוגי מערכתי ומקיף לאיום השאהידי. אותה מערכת, שהשכילה אחרי מלחמת המפרץ לספק תשובה לאיום הטילים הבליסטים באמצעות הקמתה של מנהלת מיוחדת והקצאת תקציבים, צריכה לעשות זאת עכשיו גם מול טרור המתאבדים. יש להקים מנהלה מדעית וטכנולוגית בעלת סמכות, תקציבים ואחריות שתנהל פרויקטים בנושאים הרלוונטיים לטרור המתאבדים, כדי להביא במהירות האפשרית את הפתרון ההגנתי המערכתי הנדרש לפתרון בעיה זו.

בחיינו הקודמים שלפני רצח ילדינו היינו אנשים רגילים ואנונימים, מרוכזים בחיינו ובתא המשפחתי אותו הקמנו. מסתכלים בגאווה על ילדינו מלאי שמחת החיים ועליצות הנעורים. ניתן רק להעריך את הפוטנציאל האדיר שהיה גלום בכל אחד מהם ושלא יתממש לעולם. אנו יכולים רק לדמיין תוך שהלב מתכווץ מה היו עושים ולאן הם היו מגיעים.

מתוך הכאב האיום והאובדן הבלתי נתפש אנו נעשה כל שיעלה בכוחנו כדי שמות ילדינו לא יהיה לשווא. נעשה כל שיהיה באפשרותנו להשפיע שתהיה הגנה טובה יותר - פיזית וטכנולוגית - על ילדינו הנותרים ועל ילדי ואזרחי המדינה. אנו נעשה כל שנוכל כדי שזכרם יחיה לעד!

לפעמים נשבר הלב
וכמו רעם ביום בהיר
החיים מכים אותך כואב
ואין לך איך להחזיר
מישהו היה בעולם
מישהו איננו עוד
אם יחיה או ימות בן אדם
העולם לא יעמוד

(מתוך "יום רודף יום" של יעקב רוטבליט)