מקהלת העיתונות הצבאית

כבר הרבה זמן שלא נראה מחזה מחמם לב שכזה בבית סוקולוב בתל-אביב. כולם הגיעו, בחולצות לבנות, חלקן עדיין מקומטות מטקסי יום השואה שנערכו ימים קודם, נעמדו על הבמה הקטנה. היו קצת ריבים מי יעמוד בשורה הראשונה. לאחר דין ודברים, יחיאל חורב, מפיק הארוע מטעם משרד הביטחון פסק: אמנון אברמוביץ' ונחום ברנע במרכז, יש להם קול עמוק והקהל אוהב אותם, מימינם בן כספית ודן מרגלית, הקול שלהם לא משהו אבל הם תמיד זוכרים את המילים.לשמאלם, לונדון וקירשנבאום, בשביל הפנסיונרים. כולם מסכימים כי רוני דניאל ייתן את הקצב, מאחור, מחובקים עירית לינור ואורי אורבך המצטופפים יחד עם אנשי קול ישראל, ישראל סגל ניסים משעל ויתר הכתבים הזוטרים.
"איפה החבר'ה מ'העיר'", שואל מפיק האירוע, יחיאל חורב בדאגה, "אלה היו פעם שמאלנים".
"אל דאגה", מרגיע אותו שר החוץ, שהקפיץ את בנו לבסיס הסמוך בו הוא משרת, "הם מקדישים את הגיליון הבא לפועלה של אישתי ג'ודי, וכתבת תחקיר מעמיקה על האחיות פיק".

חורב סוקר את החבורה, אכן, כולם שם. גאווה ממלאת את ליבו. אבל משהו לא שלם "אנחנו צריכים סולן", הוא אומר לאחר הרהור קל, "מישהו עם קול דק, מישהו שיביא את הבחורות." הוא מרים טלפון זריז לגבעת אנדרומדה, שר המשפטים מנסה למכור את אחת הדירות שבבעלותו במתחם. השמועות על המרוקאי החדש שמתכנן לעבור לגור שם מטרידות. "אני צריך את יאיר", פוקד חורב. "אין בעיה", משיב שר המשפטים. "מאז שירותו ב'מחנה', יאיר שלי תמיד נכון לתרום את חלקו לביטחון המדינה". לפיד האב מזעיק את בנו מארוחת בוקר חברית עם החוקר ג'ורג'.

בצד מסתודדים אמנון דנקנר, שלום קיטל, רם לנדס ויוסף בראל. סגירות אחרונות לפני ההקלטה. "יש לי פה טקסט באנגלית", אומר קיטל, "אבל אני לא מצליח ממש לתרגם אותו". דנקנר לוקח את הדף, המילה נראית לו מוכרת, פעם הוא הכיר אותה. זה היה מזמן, כשעוד היה עורך חדשות החוץ של ערוץ 1. המילה היא "וויסל-בלואאר", מסביר אורן נהרי,"'השורק במשרוקית'. זה מושג שמשתמשים בו בכמה מדינות באירופה. שם מאמינים כי הדמוקרטיה זקוקה לאנשים, שילכו כנגד הזרם ויתריעו על פגמים במערכת".
"אנשים שהולכים כנגד המערכת, איזה מן מדינות אלה?" תוהה ברנע.
"סתם אנטישמים," נוהם שר המשפטים, שהביא סנדוויצ'ים מהבית לינוקא.
"בחלק מהמדינות האלה," מחדד נהרי בתמימות, "אף גורסים שתפקידה של העיתונות הוא לקרוא תגר על הממסד".
"זה כבר יותר מידי בשבילי", מתלונן אחימאיר, ומחפש כיסא פנוי.
"מספיק עם הדיבורים", גוער בהם חורב, "יש אירוע אצל רני רהב הלילה וכולנו רוצים להספיק להתקלח. ורדי ודנקנר!"
"כן, המפקד," השניים מתמתחים.
"לכו לפינה, יש לכם חמש דקות להביא לי טקסט."

שלוש דקות מאוחר יותר הטקסט מוכן. חורב מבסוט מהעמידה בזמנים. בתמורה הוא מבטיח התלקחות קטנה בגבול עם סוריה בקרוב. עכשיו צריך מוזיקה. "קיטל ולנדס, שלוש דקות זוזו." גם הם עומדים בזמנים. "היו לנו כמה היסוסים", מסביר קיטל, ניצב עם דף התווים, "בהתחלה חשבנו מזרחי, אבל בסוף החלטנו ללכת על מרש רוסי. זה אמנם נכתב בתקופה הסטליניסטית, אבל אף אחד בארץ לא זוכר את זה, לאוזן הישראלית זה נשמע הכי ישראלי שיש".

אחת שתיים שלוש פקד חורב והמקלה פצחה בשיר:
"הוא בוגד, הוא עילג, הוא נוצרי.
"הוא חמדן, הוא טיפש, שמאלני.
"הוא אוהב ערבים וגברים,
וכל העולם חבורה של גויים".

מאחור צורח "בראוו" איש זקן. חורב מסתובב ורואה את ידידו שמעון פרס. הם מתחבקים. שמעון מוציא מכיסו דף. "נחה עלי הרוח," הוא אומר, "וכתבתי כמה שורות לפזמון שלכם". כולם מעריכים את שמעון איש הספר. מכניסים את חבורת המדקלמים, חבורה צייתנית של אקדמאים וגנרלים בדימוס שישמשו כמקהלת רקע. "אין צורך בחזרות, הם מכירים כבר את המילים", מרגיע שמעון והמקהלה פוצחת בפזמון.

"יש בדימונה מפעל, ששמעון הגה,
איזו הצלחה, איזו הצלחה
מאז שנבנה, רק שקט ושלווה,
זה כוח הרתעה כנגד עוד שואה,
אם לא היה הכור, מי יודע מה,
יכול להיות שהיתה פה מלחמה,
זה כור מצוין לפי כל הכללים,
אין מה לדאוג כבר אין בו שמאלנים".

ההקלטה עוברת חלק. טייק אחד. מהשורות האחוריות נשמעים כמה זיופים, אך הם כמעט ולא מורגשים. השיר יוצא לרדיו והופך ללהיט. כולם מזמזמים אותו. דתיים, חילוניים, קיבוצניקים ורמת אביבים. כבר זמן רב שלא היה להיט מאחד כזה בארץ.

במפעל בדימונה משמיעים את השיר הלוך ושוב במערכת הכריזה הפנימית. בחדר קטן, במכון 2, המוזיקה הרועשת הוציאה את יעקב כהן, בן דוד של חבר מרכז ליכוד ואחראי הברגת מרעומים לפצצות קצרות טווח, מהריכוז. פתאום הוא לא היה בטוח אם הוא אכן שמע את הקליק המאשר שהמרעום יושב יציב על הפצצה. אבל אין לו זמן לבדוק. יואל כבר הביא ראש חדש שצריך להבריג. "שיר גדול," התלהב יואל.
"כן", ממלמל חיים.
"מה יש לך? אתה ניראה מודאג." דוחק יואל בחברו
"יש בעיה", מתוודה חיים, "התבלבלתי, יכול להיות שלא הברגתי עד הסוף את המרעום של הפצצה הקודמת. אפשר לעצור את הפס לרגע? אני רוצה לבדוק אותה".
יואל, בכיר ממנו, ודוד של שר בכיר ביותר, מגיב באדישות. "חמודי, פה לא עוצרים".
בצעדי ריקוד קלילים לקצב הפזמון, הוא עושה את דרכו החוצה. על הסף הוא נעצר, שולח חיוך מרגיע לעברו של חיים, "יהיה בסדר", הוא מפטיר.


ישרי הלפרן הוא במאי סרטים תיעודיים. בשנת 1998 ביים סרט על מרדכי ואנונו