"אמריקה חייבת לנו – ובגדול"

ג'ואן בראון, אמריקאית שחורה בת 53, בטוחה בדבר אחד: הממשלה האמריקאית חייבת לה – ובגדול. אבות אבותיה נחטפו מאפריקה ונמכרו בשווקי העבדים בארה"ב. במשך למעלה ממאתיים שנים הם הוכו, הושפלו, נרצחו ונאנסו.

המשפחות שלהם התפרקו לפי שיקוליהם הכלכליים של האדון הלבן, השמות שלהם הוחלפו לשמות בעליהם והם הוכרחו לוותר על הדת שלהם ולהתנצר – חלק מהחסד הנוצרי שהלבנים חשבו שהם מרעיפים על עבדיהם. הסבא והסבתא הגדולים שלה שוחררו במלחמת האזרחים, אבל נידונו לחיים של אפליה שהשאירה אותם בורים ועניים. אמא שלה מתה משחפת כשהיתה בת 18, והיא עצמה הוצאה מבית הספר באלבמה כשהיתה בת עשר ונשלחה לקטוף כותנה.

מתוך תשעת הילדים שלה רק שניים סיימו בית ספר תיכון, אחד נמצא בבית הכלא. 14 מנכדיה הועברו למשמורת המדינה, מכיוון שהוריהם הוכרזו כבלתי כשירים להורות. בעיני בראון, הכל נובע מהעבדות. אז היא הולכת עכשיו מבית לבית בעיירה הדרומית הקטנה בה היא מתגוררת ואוספת חתימות של שחורים למען רעיון הפיצוי על העבדות. "את מה שלא שילמו לאבותינו – שישלמו לנו", היא אומרת.

הרעיון לפצות את העבדים עלה כבר בסוף מלחמת האזרחים בארה"ב. בשנת 1865, הורה הגנרל וויליאם שרמן, מפקד צבא הצפון, כי כל עבד משוחרר יקבל "40 אקרים (160 דונם) ופרד". צו נשיאותי ביטל מיד את הפקודה, אולם הביטוי נכנס כל כך עמוק לאוצר הדימויים האמריקאי, עד שלמעלה ממאתיים שנה אחר כך קרא הבמאי השחור ספייק לי לחברת ההפקות שלו "40 אקרים ופרד בע"מ".

אבל במשך שנים רבות כל דיון על פיצוי עבור 246 שנות עבדות, ועוד מאה שנים של אפליה חוקית, נדחה הן על ידי שחורים והן על ידי לבנים שראו בעבדות חלק מהמורשת של האומה האמריקאית, וחששו לעורר שדים מרבצם. אבל עכשיו האקרים והפרדים חוזרים. לפחות עשר ערים, בהן וושינגטון, שיקאגו ודאלאס, כבר אישרו לקיים שימוע ציבורי בנושא העבדות. ארגוני שחורים וארגוני זכויות האדם המובילים טוענים כי זהו המאבק של המאה ה - 21, ולפני שנתיים הוסיפה המפלגה הדמוקרטית למצעה סעיף הקורא להקמת מועצה לאומית שתחקור את השפעותיה הבלתי נגמרות של העבדות על החברה האמריקאית.

צוות של משפטנים שחורים ולבנים, מהבכירים ביותר בארה"ב, בהם ג'וני קוקארן, הפרקליט השחור שהביא לזיכויו של או.ג'י סימפסון, ריצ'ארד סקרוגס, שזכה בתביעה היצוגית נגד חברות הטבק, ואלכסנדר פירס, שזכה לאחרונה במיליארד דולר בתביעת פיצויים של חוואים שחורים, מגבשים תביעה משפטית לפיצוי על העבדות. פירס הכריז שזוהי התביעה החשובה ביותר שתוגש בהיסטוריה האמריקאית.

הפיצויים שקיבלו בשנים האחרונות יהודים ניצולי שואה היוו השראה לפעילי זכויות האדם בארה"ב. בשנת 1980 פסק בית המשפט העליון 191 מיליון דולר פיצויים לבני שבט הסיוקס האינדיאנים, כפיצוי על האדמה שנגזלה מהם. בשנת 1988 התנצלה הממשלה האמריקאית באופן רשמי בפני אמריקאים ממוצא יפני שנכלאו במחנות ריכוז בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה. בית המשפט הורה לשלם לכל אחד מהם 20 אלף דולר, סכום שרירותי לחלוטין, שנחשב מאז לפיצוי הוגן על הפרת זכויות אדם שקשה לחשב את ערכה הכלכלי המדויק.

כמה תעלה העבדות למשלם המיסים האמריקאי? הערכות הכלכלנים נעות בין 1.4 לעשרה מיליארד דולר, אבל ארגונים אפריקאים מכוונים הרבה יותר גבוה - וגלובלי. הארגון האפריקאי העולמי לפיצוי ולהשבה, שמושבו בגאנה, טוען כי הסכום הוא 777 מיליארד דולר, ושצריכה לשלם אותו לא רק ארצות הברית, אלא "כל מדינות מערב אירופה ואמריקה, וכל מי שהשתתף או הרוויח מסחר העבדים הטראנס-אטלנטי והכיבוש הקולוניאלי". חישוב פשוט מראה כי כל אזרח במדינות האלה יצטרך לשלם 600 אלף דולר.

אבל רבים מתומכי רעיון הפיצויים לא באמת מחכים לצ'ק בדואר. מלגות לילדים שחורים, שיקום הגיטאות העירוניים בהם חיים בעיקר שחורים, או פשוט התנצלות, יתקבלו בברכה. ארצות הברית חזקה מספיק כדי לחשוף את צלקותיה ולהודות בטעות, הם אומרים, והכסף לא יתקן את הטעויות שנעשו. "אמריקה היא ביזנס, אז אנחנו מדברים במונחים כלכליים, אבל אנחנו רוצים בסך הכל שיכירו בסבל שלנו".

"אין אפילו סיכוי של אחד למיליון שזה יקרה", אומר סטפן סטרנטורם, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד למגזין "בפאלו ניוז", בתגובה לתביעות הפיצויים, "זה בזבוז זמן קולוסאלי וצעד הרסני ליחסים בין הגזעים" . טרנסטורם טוען שמעבר לעובדה שכל מי שסבל ממשטר העבדות מת מזה כמה מאות שנים, הרי שרוב השחורים החיים כיום בארה"ב הם צאצאיהם של מהגרים שחורים שהגיעו אחרי שהעבדים שוחררו. למה מגיע להם פיצוי? ומה לגבי מהגרים ומיעוטים אחרים? איפה זה ייגמר?

השחורים האמריקאים אומנם בנו את ארה"ב, מוסיפים מתנגדי הפיצוי, אבל גם הם נהנים מהעושר שלה. כקבוצה, השחורים בארה"ב הם הכי משכילים ועשירים לעומת השחורים בשאר העולם, בוודאי באפריקה. "השחורים צריכים להפסיק להתבכיין ולראות עצמם כקורבן נצחי".

אבל לא רק לבנים מתנגדים לפיצוי. המטיף ג'סי לי פטרסון, מטיף שחור, אומר כי "70 עד 80 אחוזים מהשחורים אומרים עכשיו כי הם בעד פיצוי, אבל זה רק בגלל שפעילי זכויות האדם שטפו להם את המוח. טריפ האשמה של הלבנים ידרדר את היחסים הבינגזעיים בארץ הזו לרמה שלא נוכל להתמודד איתה".

סיפורה של ג'ואן בראון – מתוך כתבה בלוס אנג'לס טיימס, דצמבר 2000.