להרוג את ביל: פרק 1

תחשבו לרגע על קוונטין טרנטינו. אני לא זוכר במאי שיצר כל כך מעט וקבל כל כך הרבה ריספקט. האיש מתג את עצמו כדבר הבא עוד לפני שהוא ידע שהוא כזה. האלימות הגרפית, הדיאלוגים השנונים, הויצים הטלוויזיונים בתוכניות אירוח ויותר מכל, הדרך בה הוא גורם לצופים לחכות חסרי נשימה לפליק הבא שלו.

אז אחרי הבוסר הכל כך אטרקטיבי של "כלבי אשמורת", אחרי הגאוניות האלמותית של "ספרות זולה ואחרי הדעות המנוגדות (והסרט הבינוני משהו) של "ג'קי בראון". טרנטינו חוזר עם "להרוג את ביל", מפלצת בשני חלקים שכולה הומאז' לקולנוע ההונג קונגי ולסרטי הסמוראים. שניה לפני שהחלק השני מגיע אל המסך הגדול, זה הזמן המושלם לעשות ויש על "להרוג את ביל – פרק 1" שיוצא סוף כל סוף לדי.וי.די.

מעשה בכלה ביום חתונתה, מעשה בכלה שהייתה פעם רוצחת שכירה ונשבר לה, מעשה בכנופיה של רוצחים שלא מוכנה להשלים עם פרישתה של הכוכבת שלהן. ומעשה בטרנטינו כמו טרנטינו, הרבה דם, פסקול בועט, אקשן נון סטופ וסטייל משלו. ל"להרוג את ביל" אין ממש עלילה, אבל עדיין הוא אחד הסרטים היותר מהנים שתראו (אם עוד לא ראיתם). מאות ליטרים של דם מלאכותי, איברים כרותים ואומנויות לחימה מקיר אל קיר יעשו לכם טוב על הלב. גם לבעלי הקיבה החלשה אין מה לדאוג, האלימות כולה היא באווירת סרטי קומיקס, רואים וצוחקים.

הקאסט של טרנטינו מושלם כהרגלו, אם זאת אומה ואצבעות הרגליים המאוד לא לעניין שלה, אם זו ויויקה איי פוקס הלוהטת, סוני צ'יבה, לוסי ליו (לוהטת כבר אמרנו?), מייקל מדסן ודאריל האנה. טרנטינו גם חייב איזה תודה קטנה לסיגורני וויבר, שפתחה את הדרך לכוכבות אקשן נשיות בזכות סדרת "הנוסע השמיני" הבלתי נשכחת.

הדיסק נראה ונשמע הכי טוב שיש. למקפידים ביניכם נספר שיש DTS בסקציית הסאונד (נדיר משהו). תחום התוספות ימצא אתכם מאוכזבים, כשחוץ מסרטון מאחורי הקלעים אתם יכולים לשכוח מתוספות לפחות עד ליציאת המהדורה המיוחדת שתכלול את שני הסרטים יחד (עוד דוגמא לתעשיית הסף המרושעת של האולפנים). אה כן, תנו צפייה קטנה בקליפים של הלהקה היפנית שתרמה את המוזיקה לסרט.

אז זהו רק סרטו הרביעי של טרנטינו, מותג מנצח ללא כל צל של ספק. אצל טרנטינו, עם כל הסטייל שנוזל לו מהאוזניים, משפט המפתח הוא איכות ולא כמות.