שששששששששש....

בכלי התקשורת צוין כי מרדכי ואנונו הפחית 18 קילוגרמים ממשקלו לקראת שחרורו. קילוגרם עבור כל שנה בה ישב בכלא הישראלי בעוון "ריגול, בגידה וכו'". הוא בטח נראה פצצה, כראוי למעמדו כסמל המאבק למען מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית.

למרות שאת פניו של ואנונו יקבלו הבוקר תומכים רבים, יש לזכור שרובם אינם אזרחים ישראלים אלא פעילים נגד נשק גרעיני מרחבי העולם. ישראל היא המדינה "הגרעינית" היחידה בעולם שלא צמחה בה תנועה אנטי-גרעינית רחבה. כיוון שכך, נשאר ואנונו סמל בלבד, כלי קיבול שכל צד בויכוח משתמש בו כאוות נפשו. מחד, מנסה המדינה לטעון כי מניעיו של ואנונו לפרסום המידע שברשותו ב'סנדיי טיימס' היו מניעים כלכליים אגוצנטריים, ומאידך, קבוצות רבות בעולם קושרות לראשו כתרים, מעניקות לו פרסים ומנהלות מאבק לשחרורו.

אבל ואנונו, שהיה מועמד 12 פעמים לפרס נובל לשלום (גם השנה!), והפסיד אותו לטובת אחד מחוזי הכור, שמעון פרס, הוא לא הסיפור. או, יותר נכון, הוא לא צריך להיות. הדיון בפיגורה מסית את מבטינו מן האיום האמיתי, שהוגדר בשנת 99' על ידי פרופ' ברוך קימרלינג והפיסיקאי פרופ' קלמן אלטמן. במאמר משותף שפורסם ב'הארץ' הם כותבים: "האופציה הגרעינית נועדה להיות התשובה נגד איומים ביטחוניים. אבל אולי צריך לבדוק, אם התרופה אינה עלולה להיות קטלנית מהמחלה".

פעילות הכור מעמידה בסכנה מתמדת את תושבי ישראל, לא פחות, ואולי אף יותר, מאת תושבי המזרח התיכון כולם. בקרב עובדי הכור אובחנו בשנת 98' 39 מקרי סרטן, עד שנת 2000 נפטרו 24 מהחולים. בבדיקות שתן של העובדים נמצאו חומרים רדיואקטיביים מסוגים שונים. הקרקע ומי התהום באזור הכור, וברדיוס רחב מסביבו, מזוהמים בעשרות, אולי מאות חומרים מסוכנים. הכור הוותיק שלנו, יש להודות על האמת, צריך כבר לצאת לפנסיה. ופנסיה, בעולם של כורים גרעיניים, משמעה איטום מוחלט של הכור. הצעת חוק בנושא הועלתה על ידי ח"כ עיסאם מח'ול (חד"ש), אך נדחתה.

ישראל היא המדינה הראשונה במזרח התיכון אשר הציבה בתחומה מתקנים בלתי-מפוקחים לייצור נשק להשמדה המונית בקרבת מרכזי אוכלוסיה. הציבור הישראלי, החרד מאיומי המרחב הערבי העוין ראה, ושתק. שתיקה המבוססת על ההנחה הנפוצה כי "יש מי שיודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי". בהתחשב בעובדה שאף ישראלי לא היה נותן למי שאצבעו מונחת על הכפתור האדום לנהוג לו באוטו או להשאיל ממנו את מצלמת הוידיאו, הקבלה האוטומטית הזו של סכנת חיים בחצר האחורית, נראית כמעט לא סבירה.

אולי התמונה מתבהרת כשנזכרים באילו נושאים עוד הישראלי לא שואל שאלות, ואילו מילים הופכות אותנו לעם צייתן ומנומס: "ביטחון המדינה". עם הישמע צמד המילים האלו אנו מרכינים את ראשינו בכניעה. מי שיודע - שיחליט. אנחנו לא יודעים, וכנראה אין סיכוי שנדע. באסה לנו. אבל למעשה, אין המדובר על ביטחון אזרחי ותושבי המדינה, (אפילו בהנחה שביטחון כזה יכול להיות מושג באמצעות ההרתעה הגרעינית), אלא על "ביטחון המדינה". ומה, באמת, מבטיח יותר ביטחון למדינה מצייתנות עיוורת של אזרחיה?

אפשר וחשוב לדרוש ,קודם כל, לדעת. הניסיון להגיע למידע בעל ערך עשוי להיות תהליך ארוך ומתיש: פקידיה הבכירים של המדינה ינופפו בכרטיס הביטחון, אולי אחר כך הם יעברו גם לאיומים, אבל הניסיון מלמד שבסוף מגלים משהו, פעמים רבות בזכות מישהו מבפנים שמחליט שנמאס לו לשתוק. השנה, לכבוד יום העצמאות אל תשאל "מה המדינה יכולה לעשות בשבילך", אלא מה היא עשתה, ומתי היא מתכוונת להפסיק.