שימו לב

חברים,

בחיים שלי לא ראיתי נשיא שתקע לעצמו את הראש כל-כך עמוק בתחת כמו מה שראיתי ב"מסיבת העיתונאים" שערך ג'ורג' וו. בוש לפני כשבועיים. הוא עדיין מדבר על "מציאת נשק להשמדה המונית" – הפעם בחוות תרנגולי ההודו של סדאם. הודו זה דווקא כיוון טוב... ברור בעליל שהאנשים בבית הלבן חושבים שישנם מספיק אידיוטים ב-17 המדינות המוגדרות כ"מתנדנדות" שיקנו את זה. אני חושב שהם בדרך ליקיצה כואבת.

אני מסתגר לאחרונה בעבודה על הסרט החדש שלי (שייקרא פארנהייט 911) אבל במהלך החיקוי ההוא של בוש ללינדון ג'ונסון שם בבית הלבן – התחייבות למעשה לשלוח עוד ועוד כוחות לתוך הבור העיראקי – הייתי חייב לכתוב.

קודם כל, אנחנו יכולים בבקשה להפסיק להשתמש ב"שיחדש" של ג'ורג' אורוול, ולהתחיל להשתמש בשמות הנכונים לדברים? אלה לא "קבלנים" שם בעיראק. הם לא הגיעו כדי לתקן גג או לצקת עמודי בטון. הם שכירי חרב ולוחמים להשכיר. הם שם בשביל הכסף, והכסף אחלה, אם אתה חי די זמן לבזבז אותו.

האליבורטון [חברה לשירותי נפט שסגן הנשיא, דיק צ'ייני, היה היו"ר שלה] אינה "חברה" שעושה עסקים בעיראק. היא עלוקה שניזונה מרווחי מלחמה, ומוצצת מיליוני דולרים מכיסיהם של אמריקאים ממוצעים. במלחמות קודמות היו עוצרים אותם – או גרוע מזה.

העיראקים שקמו כנגד הכיבוש אינם "מורדים", "טרוריסטים", או "האויב". הם ה מ ה פ כ ה. כמו המינט-מן במהפכה האמריקאית, והמספרים שלהם יילכו ויגדלו – והם ינצחו. תופס, מר בוש? אתה סגרת עיתון שבועי מזורגג – מעניק חופש ודמוקרטיה גדול שכמוך! ואז הכל התפוצץ. לשבועון ההוא היו רק כ-10,000 קוראים! למה אתה זחוח כל-כך?

שנה אחרי שניגבנו לסדאם את הפנים בדגל האמריקאי שלנו לפני שהפלנו אותו, כעת מסוכן מדי אפילו לאיש תקשורת אחד ללכת לכיכר ההיא בבגדאד ולדווח על חגיגות יום השנה הנפלאות. כמובן שאין למעשה שום חגיגות, והכתבים המשובצים האמיצים עם הפן התמידי בשיער אינם יכולים אפילו לחרוג תחומיו הבטוחים של המבצר במרכז בגדאד. הם לעולם אינם רואים ממש מה מתרחש ברחבי עיראק (רוב התמונות שאנו רואים בטלוויזיה מצולמות על ידי התקשורת הערבית ומקצתן על ידי אירופאים). כשאתם צופים ב"דיווח מעיראק" בטלוויזיה האמריקאית, מה שאתם מקבלים זה את ההודעה לעיתונות שהוצאה על ידי שלטונות הכיבוש ודוקלמה לכם על תקן "חדשות".

בימים אלה יש לי שני כתבים\צלמים שעובדים בשבילי באיסוף חומר בעיראק לסרט שלי (ללא ידיעת הצבא). הם מדברים עם חיילים וקולטים מהם את התחושות האמיתיות לגבי מה שקורה. הם שולחים לי קלטות חדשות בפד-אקס כל שבוע. נכון מאד, פד-אקס. מי אמר שלא הבאנו חופש לעיראק?! הסיפור הכי מצחיק שהחבר'ה שלי סיפרו לי הוא שכשהם טסים לבגדאד, הם לא צריכים להראות דרכון או לעבור במכס. למה לא? מפני שהם לא באו ממדינה זרה – הם באים מאמריקה לאמריקה! מקום שהוא שלנו, שטח אמריקאי חדש שנקרא עיראק.

יש הרבה דיבורים בקרב מתנגדי בוש על זה שאנחנו צריכים להעביר את המלחמה הזו לידי האו"ם. למה ששאר מדינות העולם, מדינות שניסו לשכנע אותנו לרדת מהשטות הזאת, יצטרכו לנקות את הברדק שלנו? אני מתנגד לכך שהאו"ם או מישהו אחר יסכן את חיי אזרחיו כדי לחלץ אותנו מהתסבוכת הזו. אני מצטער, אבל רוב העם האמריקאי תמך במלחמה הזו בתחילתה ועכשיו, למרבה הצער, הרוב הזה ייאלץ להקריב את ילדיו עד שיישפך מספיק דם כדי שאולי – אולי – אלוהים והעם העיראקי יסלחו לנו בסוף.

עד אז, תיהנו מ"השלטת השלום" בפאלוג'ה, ה"סגר" על סדר-סיטי, ומתקפת טט הבאה – אופס, אני מתכוון "התקפות הטרור של קבוצות קטנות של נאמני הבעת'". (הא-הא! אני מת על המלים האלה, נאמני הבעת', גורם לי להישמע כמו פיטר ג'נינגס). ולאחר מכן נוכל להתענג על "מסיבת עיתונאים" שבה יגידו לנו שעלינו "להתמיד בדרכנו", מפני שאנחנו "מנצחים בקרב על הלבבות והמוחות של העם העיראקי".

אבל אל יאוש. זכרו שהעם האמריקאי הוא לא עד כדי כך טיפש. בטח, אפשר להפחיד אותם מספיק כדי לגרור אותם למלחמה, אבל הם תמיד מתעשתים בסופו של דבר – והדרך האחת שבה המלחמה הזו ל א דומה לווייטנאם היא שלא נדרשו לציבור ארבע שנים להבין ששיקרו לו.
עכשיו, אם בוש רק יפסיק לדבר בפומבי ולתת לי חומר חינם לסרט שלי, אוכל לחזור לעבודה ולגמור אותו. עוד ארבעה שבועות למועד ההגשה.

שלכם, מייקל מור.

הטור מתפרסם בוואלה! בהתאם להסכם עם אתר האינטרנט של מייקל מור.