רוח ענקית בגוף חלש

"גופו של ישראל סבא כפף באשמת צוררינו שסגרו אותו בתוך רחובות הגטו הצרים והחשוכים ושם שכחו עצמותיו להתנועע וקומתו להזדקף והיה למשל ולשנינה בגויים בחולשתו הגופנית ובעזבו את הגטו ויצא אל המרחב גם אז לא טיפל בהתפתחות גופו ונשאר חלש כשהיה".
(כרוז "מכבי" לדור הצעיר, 1919)

"ולתפארת מדינת ישראל", יאמר הספורטאי, שריריו נכונים, המשואה רוטטת בידו וכולו אומר גאווה, ובעודו רוכן קדימה (הוא אינו זקוק לחיילת שתכוון את ידו, הוא ספורטאי, זרועו איתנה!) יבעיר המשואה לקול מחיאות הכפיים כשיהודה המכבי ועשרות דורות של יהודים בוכיים מתהפכים בקברם.

איננו עם של ספורטאים. אפילו "מכבי", תנועת הספורט העברית המהוללת, נקראה על שם מי שלחם בהתיוונות על כל תרבות הגוף המפותחת שלה.

איננו עם של ספורטאים. כשמקס נורדאו, אי שם בתחילת המאה העשרים קורא להקמת "יהדות של שרירים", הוא עושה זאת רק כי הגיע למסקנה שמצבו הגופני של העם היהודי ירוד בצורה מסוכנת, הוא בשום אופן לא מפנטז על ספורטאים מיוזעים ומשואה בידם.

טוב לי בחולשתי הפיזית היהודית כל כך, טוב לי בשרירי הרפויים, ברפיסותי הגופנית, בניווני המוכר. אהובים עלי דורי דורות של יהודים חלושי גוף וענקי רוח, שטיפחו רוחם והשביחו מוחם עד שהיו ראויים לתואר "בני עם הספר" ולא לתואר בניו הרוחניים של דייויד בקהאם.

מה קרה לנו? איזה מן יצורי כלאיים נהיינו? לא עוד בניו של עם הספר, לא עם תלמידינו הנכשלים בכל מבדק ידע אפשרי, לא עם הבינוניות הרוחנית המבהילה ומערכת החינוך הפאסיבית, אך מן העבר השני גם בשום אופן לא בעלי הישגים ספורטיביים רבים מדי, או בעלי איזושהי מערכת תקנית שתוביל לכך יום אחד (אלכס אברבוך עוד מתאמן באתרי בניה?) ומי בכלל רוצה את זה, מי?

היהודי האינטלקטואל הממושקף, זה שכוחו בשכלו, זה שקריקטוריסטים אנטישמיים אהבו כל כך להגחיך, נדחק שוב הצידה. תרבות הגוף תעלה ותפרח, מכוני הכושר ושולחי הSMS (הולך טוב ביחד, אה?) הם כנראה עתידנו התרבותי. הנה לכם יהדות של שרירים פיקטיבית ומנותקת ולתפארת מדינת ישראל.