ספורט הוא קונצנזוס

בהתחשב בכך שאנו מצויים בעיצומה של שנה אולימפית וספורטאים מתאמנים שנים רבות וארוכות כדי להגיע ולייצג את ישראל, אני חושבת שהבחירה בספורטאים להדליק משואות ביום העצמאות היא דבר ראוי ויפה. בעיניי, העובדה שהמדינה מחזירה כבוד לספורטאים שמייצגים אותה ושמביאים להנפת דגל ישראל במקומות שונים בעולם היא מבורכת בעיניי ולא מקור למחלוקת.

בכלל, אני רוצה לקוות ולהאמין שאירוע זה יסמל את תחילתה של התייחסות מכובדת ואוהדת לספורט האישי בארץ ויהווה עידוד ותמריץ לספורטאים לרצות ולייצג את המדינה בכבוד. לספורט יש נטייה לאחד ואנחנו עם שלא התברך במקומות רבים לשמחה. אם נדע לחבק את ההצלחות הספורטיביות שלנו, נדע שמחה רבה.

ראו כמה שמחה הביאה ההצלחה של הפועל ירושלים ומכבי ת"א בכדורסל. איך כולם מחזיקים אצבעות לשייטת לי קורזיץ, לג'ודוקא אריק זאבי, ואני מקווה שגם לי, בתחרויות בחו"ל. הספורט הוא אחד הדברים היחידים כמעט סביבם יש קונצנזוס.

כשאני מתחרה, אני מייצגת את כל ישראל ומרגישה שעיניי כל המדינה נשואות אליי להצליח. אני מקווה שבדרך בה אני שמחה לייצג את המדינה – ומשקיעה כל-כך הרבה שעות אימונים כדי לעשות זאת טוב – כך אני מצליחה לגרום שמחה לאנשים בהצלחותיי. לפני מספר שנים התחריתי בגרמניה וראיתי את דגל ישראל מתנוסס על התורן, זה ניפח לי את החזה מגאווה. אם זו לא ישראליות, אם זו לא גאווה לאומית, אם זו לא סיבה להיות ראויה להדליק משואה ביום העצמאות, אני לא יודעת מה כן.

בתהליך בחירת הספורטאים, באמצעות SMS, היה טעם לפגם בעיניי. למזלי לא הייתי בארץ כשתהליך הבחירה התקיים. ייצגתי את ישראל בחו"ל ועסקתי בדברים החשובים באמת. אם מדובר בתחילתה של מסורת, כדאי לשוקל זאת מחדש ולאפשר לוועדה מסודרת לבחור את הספורטאים על פי הישגיהם ויכולותיהם לאורך השנים ולא באמצעות SMS.