סליחה, ניו זילנד

דמיינו לעצמכם ארץ ירוקה ורחבת ידיים, שחופיה נקיים וארוכים, שקיעותיה מוזהבות ופסגות הריה מושלגות כל השנה. דמיינו לעצמכם תושבים מסבירי פנים ומכניסי אורחים יותר טובים מהבדואים וקצת פחות טובים מהאסקימוסים. דמיינו חבל ארץ שאין בו רמשים מסוכנים, ארסיים ומזיקים, או בכלל אנשים המעוניינים להזיק לכם. נשמע גן עדן? קרוב מספיק, מדובר בניו זילנד. עשרות אלפי ישראלים ביקשו לטעום בעצמם טעם מגן העדן האוקיאני הזה ובודדים הם אלה שלא נשבעו לחזור, אולי אפילו חלמו להשתקע, אבל קומץ באוש מעם ה"גבר-גבר" שלנו מוליך אותנו בעקבות רגליהם היחפות של אדם וחווה – נעולים מחוץ לגן העדן.

הניו זילנדים הם באמת זן נדיר של אנשים, מעט נאיבים אולי, אבל כאלה המאמינים כי לאדם אין סיבה להפגין רוע או להפר את אמונו של חברו. הם עוצרים טרמפ למטיילים מרושלי מראה ונוסעים בעצמם בטרמפים ללא חשש. השוטרים במדינה כמעט שלא נושאים נשק, פשוט כי אין צורך. צבא ניו זילנד הוא כוח שלום מובהק שטייסת הקרב היחידה שלו נסגרה לפני מספר שנים, פשוט כי אין מי שירצה לתקוף, וגם בטנקים אין צורך. הניו זילנדים שולחים אמנם כוחות סיוע כמעט לכל משבר בינלאומי – ממזרח טימור ועד עיראק, אבל הדגש הוא תמיד על סיוע - לא על כיבוש.

הישראלי המטייל בניו זילנד נתקף הלם תרבותי למראה האמון שנותנים בו, או לפחות נהגו לתת, המקומיים. מספר דוגמאות מתבקשות: זוג מטיילות מגיעות להוסטל ("באקפקר" בעגה המקומית) בצפון המדינה. ביום השלישי לשהותן פונה אליהן בעל המקום בבקשה: אני צריך לנסוע לעיר הגדולה, אכפת לכם לשמור לי על העסק ליומיים-שלושה? לאחר שהן מתאוששות מההלם, נוסע לו בעל הבית לדרכו כשהוא משאיר להם את ההוסטל, הקופה ואפילו את מכוניתו, וחוזר אחרי שבוע.

דוגמה נוספת: עולים זוג ישראלים, מטיילים למראה, על טרמפ במרכז האי הצפוני. נהג רכב השטח החדיש עוצר בתחנת הדלק לרכוש משהו, משאיר אותם ברכבו המונע עם חפציו האישיים וחוזר אחרי דקות ארוכות ללא טיפת חשש בליבו. נשמע בדיוני? חכו. בניו זילנד קיים ארגון (או לפחות התקיים עד לאחרונה), שכל מטרתו היא לארח ישראלים המטיילים במדינה בבתיהם הפרטיים של חבריו, נוצרים אוהדי ישראל. המטיילים זוכים לרוב לאירוח חם ולבבי, חינם אין כסף, אצל משפחות בכל רחבי המדינה, סועדים אצל שולחנן, ישנים במיטותיהם ויוצאים המומים מהמחווה.

דוגמאות אלה, וכל ישראלי שטייל שם יכול להוסיף רבות אחרות, מציגות את היחס הנדיר והחם של תושבי ניו זילנד למטיילים בכלל, ולישראלים בפרט. נראה שלא לאורך זמן. יש, כמו תמיד, ישראלים המנצלים את טוב הלב ומשאירים צלקות בזיכרון המארחים: בחור צעיר מגיע עם חבריו לטיול לאחד ההוסטלים ומחליט, משיקולי "התכלבות", לישון במכוניתו בעוד חבריו ישנים בהוסטל. בשעות הערב, למרות שלא שילם, הוא נכנס אל המטבח המשותף בהוסטל ומבשל לעצמו דבר מה. בעל המקום ההמום פונה אליו בנימוס ובתקיפות ומסביר לו שהדבר אפשרי ומקובל – אבל רק תמורת סכום סמלי. ניצול לשמו אינו מקובל.

מדובר לכאורה בדבר שולי ויומיומי עבור חוצי פס לבן-מדברים ללא דיבורית-מעשנים בקניון-ומשקיעים באי יווני, אבל במדינה כמו ניו זילנד מדובר בתחילתו של שבר שהגיע כנראה לשיא שלילי, שאולי אין ממנו חזרה, בפרשת "סוכני המוסד" שנחשפה בסוף השבוע. צריך להבין כי בניו זילנד רואים בחומרה רבה את הניסיון להשיג את דרכוניהם במרמה, בין אם בשליחות ירושלים או בשליחות "בוס" זה או אחר. בניגוד לשכנתה המפוכחת, אוסטרליה, הדורשת אשרה אפילו עבור דריכה בדיוטי פרי בטיסת מעבר, ניו זילנד לא דרשה עד היום ויזה מישראלים. כל זה כנראה עומד להשתנות וחבל, נורא חבל.

גם אם ארבעת החשודים פעלו בשליחות עצמם מדובר בכתם שגם אבקות הביו החזקות ביותר לא יצליחו להסיר מיחסי שתי המדינות. אם מדובר בפאשלה נוספת של המוסד מדובר בבושה כפולה ומכופלת, שגם אם תושתק בצינורות עקיפים, תגרום לצלקת קשה בלב הניו זילנדים. הם יתחילו כנראה להסתכל עלינו באותו מבט המוכר לנו כבר בהודו, תאילנד, יוון וטורקיה. מבט שמשמעותו היא אחת: "עליכם כבר שמענו".