אז איך היה בוושינגטון? הפרשנים מסכמים

המסר: שרון שיחק אותה. הוא קיבל כמעט כל מה שהוא רצה, והפלסטינים אכלו אותה. מכתב בוש יהיה הבסיס לכל הידברות עתידית.

הסגנון: מתחיל כמו כתבת יומן של הכתב הצבאי: בן רץ לצידו של שרון בטיסה הקשה, בשעות הדיונים הארוכות ובמתח עד שהמפקד הולם באגרופיו ומשחרר את הציטוט הרצוי: "אני מתכוון לבצע את העניין הזה. נקודה". קצת פרשנות והסיקור עובר לטלנובלה מתקתקה: בוש בתגובה להזמנת שרון לביקור בישראל: "בפעם שעברה עשית לי סיור מדהים בגדה המערבית". שרון: "אז בוא, אעשה לך עוד סיור כזה". אבל על ההרמוניה מאיימות האחיות הרעות שלא הוזמנו לנשף – הפלסטינים.

המסר: בוש חזר בו ממפת הדרכים ואימץ את ההתנתקות. ברנע מפרש את כל דברי בוש לטובת ישראל: שיחרור מזכות השיבה, אי חזרה לגבולות 1949, הכרה במציאות הדמוגרפית בשטח ומתן זכות וטו לישראל ולארה"ב בנוגע לממשלה הפלסטינית. "עד היום היתה לפלסטינים ממשלה בלי מדינה. עכשיו מציעים להם מדינה בלי ממשלה. ספק אם יש בעולם פטנט כזה" שולח ברנע סיכה אופיינית.

הסגנון: מפוכח. ברנע מסקר את הפסגה כמפגש בין חנוונים. מה שילמו ומה קיבלו, והאם היה שווה, כשמי שיקבע את שווי העיסקה יהיו מתפקדי הליכוד מצד שרון והעולם הערבי מצד בוש. הסיום נוגה: "בסוף כשהלכו השניים יחד על השטיח האדום, אחד לבן-שיער ואחד אפור, אחד עבה ואחד דק – חיבק בוש את בשמאלו את גבו של שרון. לא כמו שני חברים – פער הגילים גדול מדי – אלא כמו שני אנשים עייפים , שמבקשים לסיים וללכת הביתה, איש איש וצרותיו הפוליטיות, איש איש ומזימותיו".

המסר: לא כזה שוס, אבל הצלחה לשרון. מצד אחד, אומר כספית, "מדובר בצעד קטן, מעורפל, לא כזה שאפשר לישון עליו טוב בלילה". מצד שני הוא אומר "בלשכת ראש הממשלה יכולים לחכך ידיים ולסמן וי". בוש, כך שומע אותו כספית, מעביר מסר לבוחרי הליכוד: לא לשרון זה לא לאמריקה, ואמריקה אינה במצב לקבל עוד "לא".

הסגנון: מבולבל ובומבסטי למדי. כספית, שמתאר את הנאום אמש כ"אפקט בוש", שבא אחרי ה"אפקטים" של יאסין, ארבל ומזוז, רוצה גם וגם. מצד אחד כספית מתרגש מ"נשיא ארצות הברית, בכבודו ובעצמו, שהתפנה מטרדות היומיום והתגייס לקמפיין ההתנתקות", ומצד שני הוא מלגלג על ההשוואות הבומבסטיות להצהרת בלפור ומרחם על בלפור המתהפך בקברו. ונסיים בנימה פמיליארית: הדבר העיקרי, לדברי כספית, הוא חיכוך הידיים של "דובי" וייסגלס, "השושבין הראשי, ששילב ידיים והיה מרוצה מאד".

המסר: הצלחה מסחררת לשרון, השאלה מה ייצא מזה. שרון, אומר מרגלית, הצליח למכור קרח לאסקימואים ואת ההתנתקות לחברי מרכז הליכוד: מרגלית קובע כי אילו התקיים המשאל היום, היה שרון מקבל "את מלוא הדיווידנד". מצד שני מזהיר מרגלית מפני "ניצחון פירוס" שכן "הצהרת בוש נשמעת כה פרו-ישראלית, עד שאיש ברמאללה ובעזה לא יעז לעמוד בפני המחבלים המתאבדים".

הסגנון: עתיר סופרלטיבים, אך סולידי. מרגלית מקדיש את רוב מאמרו הלא ארוך להסברת גודל ההצלחה הדיפלומטית של צוות שרון, וכטוב ליבו נותן קרדיט אפילו לשרה ציפי לבני שאולי לא ידעתם, אבל כאשר הפלסטינים לא יחזרו ליפו ולחיפה, זה יהיה בין השאר גם בזכותה. מרגלית מעלה טיעונים להקטנת ההישג (ארה"ב הבינה מאז ומעולם כי הפליטים לא ימצאו את פתרונם בתחומי ישראל; ברק כבר קיבל הסכמה להשארת גושי התנחלויות) אך זאת רק כדי להפריך אותם ולהסביר למה בכל זאת שרון נכון לאתמול, הוא הזוכה הגדול.

המסר: תרגיעו. ההישג העיקרי הוא ההדגשה כי פתרון בעיית הפליטים יהיה מחוץ לגבולות ישראל, אבל גם האמריקאים לא פראיירים: למרות ההצהרה כי ישראל לא תידרש ליסוג לקו הירוק, שיף קובע כי ההישג הטריטוריאלי חלקי בלבד, מדינה פלסטינית קום תקום בגבולות החלטה 242 ולא החלטת מועצת יש"ע, למציאות הדמוגרפית יש גם צד פלסטיני והמו"מ יתקיים בסופו של דבר בין ישראל לפלסטינים, לא בין וייסגלס לרייס. בקיצור: אליה ומה זה הרבה קוצים בה.

הסגנון: שיף, יסודי ושיטתי כהרגלו, מטפטף טיפות מים קפואים על פדחתם של שרון ופמלייתו. סעיף אחר סעיף הוא מסביר מדוע ההישג קטן מכפי שהוא נראה. דו"ח רואה החשבון שלו מצביע על מגמות חיוביות, אבל הוא לא רץ לקנות מניות.